מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באוקראינה בעיר טוקמנקו בשנת 1928. חייתי חיים נורמליים עם אימא אבא ואחות. לפני מלחמת העולם השנייה סיימתי את כיתה ו׳. שרתי במקהלה בבית הספר.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1941 הסתיימו הלימודים שלי בבית ספר ויצאנו לחופש הגדול, נסעתי לסבתא שלי לעיר טוקמנקו איפה שנולדתי, אני גרתי בקירובוגרד, שנקראת גם קרופיבניצקי. נסעתי ברכבת ב 20 ביוני. היה כיף עם סבתא, עזרתי לה להכין עוגות, מה שהיה תחביבה, ועזרתי לה בניקיונות הגינה. בתאריך 22 ביוני נכנס לסבתא הביתה השכן שלה והוא אמר לנו שהודיעו ברדיו שהתחילה מלחמה, הנאצים התחילו לתקוף. סבתא אמרה לי לחזור מיד הביתה כי היא מאוד מודאגת מהמצב.

1928 – סבתא רבתא, סבתא שלי הילדה הקטנה (משמאל)

באותו הזמן הייתי רק בת 13. אני נסעתי לאחר כמה ימים כי עדיין הייתה לנו תקווה שהמלחמה תסתיים מהר מכיוון שהתחילה מהר ומשום מקום. לאחר יומיים שלושה התחילו להגיד ברדיו שהנאצים כבשו את מינסק, סבתא נבהלה נורא ואמרה לי לאסוף את דבריי ולנסוע הביתה לאימא ואבא. הגעתי לתחנת הרכבת. בתחנה ראיתי המוני פליטים מהמערב, האנשים הללו ברחו מהנאצים. כולם היו בפאניקה נוראית, נשים החזיקו את ילדיהן בידיים עם דמעות בעיניים, שמעתי צעקות של לחץ ובהלה נוראית. לתוך הרכבת אי אפשר היה להיכנס מפני שהיא הייתה מלאה לגמרי באנשים. התחלתי לבכות, עמדתי על הרציף, הרכבת התקרבה, הדלת נפתחה ואני מבינה שאני לא אצליח להכנס בגלל כמות האנשים. אנשים טובים עזרו לי ומשכו אותי מהחלון פנימה לקרון הרכבת. לאחר שעתיים וחצי הגעתי לקירובוגרד.

אבא שלי שהיה לאותו הזמן בן 41 היה רואה חשבון, לכן לא לקחו אותו ישר למילואים. בתאריך 28 הנאצים התקרבו מאוד לעיר שלנו. באותו היום אבא שלי לקח אותי, את אחותי ואת אימא שלי לתחנת הרכבת, בתחנה היו המון קרונות עם מוצרי מזון. לכל קרון כזה הייתה דלת וחבל שמחובר לדלת, היה צריך לעמוד על החבל ואז נפתחת הדלת ואז אפשר להיכנס לקרון. אבא שלי היה רואה החשבון הראשי ביותר ובצבא היו לו המון קשרים וזה מה שעזר לו לקחת אותנו לרכבת ולשלוח הרחק מהמלחמה למקום בטוח. נפרדנו מאבא, הוא לא נסע איתנו מכיוון שלא הסכימו שייסע. התחלנו לנסוע למזרח. היה לנו מזל גדול מכיוון שבדיוק לאחר שבוע, ב 5 באוגוסט הנאצים נכנסו לקירובוגרד. ברכבת נסענו המון זמן– חודש שלם. בזמן שנסענו, ברחבי אוקראינה היו פיצוצים חזקים ביותר. המפקח בקרון לא הסכים שאנחנו נסתכל מעבר לחלון , אך היינו ילדים אז עלינו על הכיסאות והסתכלנו בחלונות. ראיתי גופות, ידיים ורגליים של אנשים, אני אפילו זוכרת שראיתי ראש של בן אדם. את המזון אמי לקחה מהבית, אלו היו כל מיני קרקרים, לחם ועוגיות יבשות. כאשר הרכבת נעצרה בתחנות הילדים רצו למלא מים. לא היה לנו הרבה זמן, פעם אחת כמעט לא הספקתי לעלות על הרכבת לאחר שמילאתי מים וקפצתי לתוכה ברגע האחרון. הגענו לצפון ושם קיבלה אותנו משפחה עם 3 ילדים ואימא. שם גרנו, למדנו ועבדנו עד סוף המלחמה.

לאחר המלחמה

חזרתי לקירובוגרד, בבית שלי כבר גרו אנשים אחרים ולא היה לי איפה לגור. במשך חודשיים גרתי בדירה הרוסה. שם פגשתי את בן זוגי ובעלי לעתיד, הוא היה שכן שלי. כמו כל זוג צעיר אהבנו לצאת ולבלות, לראות סרטים, לצאת לפארקים, לאכול בבתי קפה מדי פעם ולבוא אחד אל השנייה לדירה. לאחר שיצאנו במשך 5 שנים התחתנו. בשנת 1999 בעלי נפטר מאירוע מוחי, לכן הוא לא זכה לעלות ביחד איתי לארץ. זה היה לא צפוי לאף אחד ועברנו את המוות שלו בקושי רב.

1958 – הוריה של סבתי

העלייה לישראל

באוקראינה אני עבדתי בתור מורה לרוסית בבית ספר יסודיים. העבודה הזאת לא הביאה לי משכורת כה גדולה, אבל מכיוון שהיה לי בעל לצידי היה לי קל יותר, אך לאחר המוות שלו היה לי מאוד קשה לפרנס משפחה עם שני ילדים וזו  עוד אחת מהסיבות שרציתי לעזוב את אוקראינה ולעבור לארץ בתקווה ששם יהיה לי טוב יותר. בשנת 2001 עלינו למדינת ישראל.

עליתי בגיל  73 עם בתי אירנה, נכדותיי ובני עלו לפני אני עליתי ארצה בגיל מבוגר ולכן לא הלכתי ללימודי השפה העברית. אחותי, הדודים ובני הדודים שלנו עלו כולם ביחד לארץ בשנת 1998. אחותי בהיותה בארץ כמה שנים לפני כבר הסתדרה ומצאה לה מקום מגורים בבת ים. גרתי אצלה כמה שנים עד שעברתי ל"דיפלומט" שזהו מקום שבו גרים אנשים מבוגרים. הוא נמצא בארמון הנציב. לפני כמה שנים העבירו אותנו למלון "vert" שנמצא ליד שכונת גבעת רם. בזמני הפנוי אני אוהבת לקרוא הרבה ספרים ברוסית ולהכין אוכל.

אומנם אני כבר מבוגרת, בת 95, אך אני לא אוהבת לשבת במקום ואני אוהבת לצאת עם בתי להליכות קצרות בחוץ. כמובן כמו כל אישה מבוגרת אני אוהבת לשבת בכורסתי ולצפות בתכניות טלוויזיה.

יש לי חלום

אני בהיותי נערה צעירה תמיד חלמתי להיות מנהיגה במפלגה כלשהי. תמיד ראיתי אנשים אלו מעל כולם-אנשים שיודעים דברים שאף אחד לא יודע חוץ מהם, אנשים שמקבלים החלטות שמשנות את העתיד והמציאות. מאוד השפיעה עליי מלחמת העולם השנייה, תמיד חשבתי שאם אני הייתי בשלטון הייתי מגנה על אזרחיי בכל דרך אפשרית והייתי מונעת את פלישת הנאצים לברית המועצות. כמובן שזהו רק חלום ודבר זה רחוק מאוד מהמציאות שחייתי בה. כדי להיות חלק מהשלטון צריך מחשבות שעובדות בדרך מסוימת וכמובן קשרים. עם השנים החלום הזה נחלש ונחלש עד שבסופו של דבר נעלם לגמרי.

חגיגת חגים יהודיים בילדותי

אנו לא חגגנו חגים יהודים ולא היינו משפחה שומרת מצוות. זה לא היה נהוג בימים ההם ותמיד חיינו בפחד לספר שאנו יהודים מכיוון שתמיד היו אפליות והשפלות מצד האנשים הלא יהודים. היו המון אנטישמים בברית המועצות ואפילו בין היהודים עצמם זה לא היה ממש נהוג לחגוג חגים. אך בכל זאת אימי סוניה הכינה מצות לחג הפסח ואוזני המן לחג הפורים. אנו לא חגגנו חגים אלו כמו שצריך אך לפחות אני שמחה על זה שהיה לנו את המאכלים הייחודים לחגים אלו.

יש לי געגוע

אני הכי מתגעגעת לביתי שנהרס באוקראינה, לבית שלי שהיו לי ממנו המון זיכרונות טובים ומשעשעים. אני מתגעגעת לרחוב שבו אהבתי לשחק בכדור עם חבריי לאחר  הלימודים בבית הספר. אני מתגעגעת לחברות שלי שנספו בשואה ונרצחו באכזריות רק בגלל היותן יהודיות. אני מתגעגעת לבעלי שהקבר שלו נשאר באוקראינה ואני לא יכולה לבוא ולבקר אותו.

מצגת תמונות מחייה של לודמילה – מסעה של לודמילה אחמדג'נוב

הזוית האישית

ניקול: לכתוב עבודה זאת נתנה לי הזדמנות לחשוב על זיכרונות ולהיות שותפה למסע האישי של סבתי בעולם. הרגשתי חיבור טוב יותר עם סבתי וראיתי שהיא נהנית לשתף את סיפורה עם נינתה. זה יצר לי רגשות חמים. אני חושבת שסבתא שלי היא השראה משפחתית ואני רוצה לאחל לה בריאות ונחת.

סבתא רבתא לודמילה: אני אהבתי לעשות עם נינתי עבודה זו מאוד. אהבתי את זה שהיא התעניינה יותר בעברי והייתי שמחה לשתפה בחוויות ובאירועים הרבים שעברתי אני ומשפחתנו. למרות כל הקשיים והמכשולים משפחתנו נשארה ביחד כולה מגובשת ומאושרת. שמחתי לראות את נינתי כל שבוע אצלי בחדר משוחחת איתי על דברים ומארחת לי חברה. אני חושבת שפרוייקט זה יעזור לנו לשמור את ההיסטוריה של משפחתנו לעוד הרבה זמן. אני רוצה לאחל לניקול בריאות העיקר, שתסיים את לימודיה בבית הספר בהצלחה, תתגייס לצבא שלנו ותעבוד בעבודה שתגרום לה להכי הרבה שמחה. מאחלת לה להקים משפחה גדולה ואוהבת שתעצים בכך את העץ המשפחתי שלנו.