מאגר סיפורי מורשת

שמי טום, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, חוה כץ. יחד אנו מתעדים את סיפור חייה של סבתי ומנציחים אותו במאגר המורשת.

השואה והמשפחה

סבתא מספרת: "לאמי הייתה אחות שהיא מאוד אהבה, שגם היא, כמו שאר בני המשפחה, נספתה בשואה. אמי קראה לי על שם אחותה, כי כשנולדתי, ממש הזכרתי לה את אחותה. לימים, אימא אמרה לי שאני פשוט מאוד דומה לאחותה הצעירה.

אבי, משה גולדברג ,ואמי, מרים גולדברג, הם ניצולי שואה ששרדו את מחנות הריכוז. לאבי הייתה משפחה קודמת, אישה וילד, שמתו בשואה. אבי הסתיר ממני את הסיפור הזה, וגיליתי אותו מבת דודתי שחיה בשטרסבורג ובאה לביקור בישראל.

אמי, מרים, הייתה בחורה צעירה בשואה, כל משפחתה נספתה, והיא הניצולה היחידה במשפחה. כל ילדותי דאגתי להיות ילדה טובה ולא לעצבן או להכביד על הוריי, שכן ידעתי מה הם עברו בשואה. הוריי פחות שיתפו אותי ואת אחותי במה שהיה בשואה.

אבא שלך, מולי, ישב הרבה עם סבתא מרים, והיא סיפרה לו את סיפורי השואה. מולי היה הנכד היחיד שהצליח לדבר עם אמי על השואה. סבתא מרים התחילה לדבר על השואה רק לאחר שסבא משה נפטר.

ילדותי – עולה חדשה ללא שפה 

היה לי מאוד קשה לעלות לארץ זרה, עם תרבות זרה, ללא שפה. עליתי לצפון תל אביב לשכונה דתית, שהייתה ליד שכונה לא דתית. אנחנו היינו משפחה דתית וגרנו בשכונה הדתית. עליתי בגיל 7, ללא כישורים חברתיים. בפולין לא הייתי בגן ילדים. גדלתי עם מטפלת שאף פעם לא הרביצה לי, לקחה לי או חלקה איתי.

בחו"ל לא ידעתי במה אבא שלי עוסק, ואימא שלי אמרה לי שהוא עוסק בשלום בית. לימים הבנתי שהוא עסק במסחר והיה מקושר עם הרבה שופטים, שוטרים וראש העיר. בבית בפולין אירחנו הרבה, במיוחד ב-1 במאי (חג הפועלים), וכל המכובדים היו אצלנו בבית.

הבית שלנו היה ברחוב המרכזי ביותר בפולין. הייתה לנו מבשלת, מגהצת, מנקה ומטפלות. בשכנות שלנו בדירה היה שוטר בכיר מאוד. היה לנו ארון שהיה חלק מהקיר, ארון מסתובב להחזקת דברים שאסור היה להחזיק במדינה קומוניסטית. בארון היו מטילי זהב, עורות, דולרים ויהלומים. אם היו תופסים אותנו עם הציוד הזה, אבי היה נכנס לכלא לשנים ארוכות. כשעזבנו את פולין, שברנו את הקיר בינינו לבין השוטר, והשוטר קיבל את הדירה שלנו.

לימים, כשהייתי כבר אימא ועבדתי במשרד הביטחון, הייתי בהרצאה על התקופה שלאחר המלחמה ולמדתי שהיו שתי כנופיות. היום אני מנחשת שאבא שלי היה אחד מראשי הכנופיה. היינו משפחה עשירה בפולין ולכן גדלתי ללא גנים, עם מטפלת צמודה וללא שום כישורים חברתיים.

העלייה לארץ

בעלייה, הורידו אותנו בעכו, שם היינו שלושה חודשים עם מיטות סוכנות. היו קופסאות שימורים של זיתים (עד שהגענו לארץ לא ידעתי מה זה זיתים). הגעתי ישר לכיתה א' ללא שום כישורים חברתיים וללא שפה. הרגשתי אלמת וחרשת. כל יום קיבלתי מכות בבית הספר. היה מעבר בין הרחובות, מרחוב יהודה המכבי לרחוב סמאטס. היו שם מדרגות רחבות שהילדים חיכו לי שם, הרביצו לי, קיללו אותי, ירקו עלי, זרקו עלי קרשים ורדפו אחרי.

כשהגעתי הביתה בוכה, אימא שלי אמרה לי להחזיר להם, אבל לא ידעתי להרביץ. לשמחתי, ההורים שלי יכלו להרשות לעצמם (היה לנו כסף) והם לקחו לי מורים פרטיים ללמוד את השפה. למדתי כל יום הרבה שעות עם מורים פרטיים. ככל שלמדתי את השפה, הצלחתי להשתלב חברתית. הייתי תלמידה מאוד טובה וההורים המשיכו לקחת לי שיעורים פרטיים גם בחשבון.

ההורים היו טובים בחשבון, אבל הם לא יכלו לעזור לי כי הם לא הצליחו לקרוא את השאלה בעברית. בבית קנינו עיתון "שער למתחיל", ושם למדתי עברית. זה היה עיתון עם אותיות מאוד גדולות ועם ניקוד. בהתחלה ידעתי לקרוא רק מנוקד. היה בבית גם עיתון "לייטסע נייסיעס", עיתון ביידיש "ידיעות אחרונות" שאותו קראתי בקלות.

השתפרתי בלימודים ולא הייתי צריכה להרביץ לאף אחד. בכיתות ג' וד' כבר הפכתי להיות התלמידה המקובלת. אמא שלי הייתה רוקחת ואבא שלי היה מהנדס. אני התביישתי בזה שהם היו מלומדים.

קליטה בארץ

בארץ, אבא שלי עסק בנעליים ועור והיה מומחה בתחום. זה תחום שהוא למד בפולין והצליח מאוד בארץ. אימא שלי עזרה לאבא שלי בעבודה וגם אני עזרתי לו. העבודה של אבא שלי הייתה בבית. ישבתי שעות ועזרתי במריחת דבק. אבא שלי לא היה רגיל לעבוד בחו"ל. אבי היה חסיד ולא נגע בי כי הייתי בת. בשבת אסור היה לדבר על חשבון ושרנו כל השבת. אבא היה מעביר שיעורים בגמרא. אימא שלי הכינה אוכל אשכנזי ואחרי בית הכנסת הגיעו אלינו לאכול.

בשכונה היו יושבות יחד הבנות והלכנו יחד לבני עקיבא. בבני עקיבא השאירו אותי כיתה ולכן לא הייתי עם החברות שלי. בחו"ל, אבא שלי נתן המון כסף לקהילה היהודית. יהודים שקיבלו אישור עלייה לארץ הגיעו לאבי שנתן להם כמות של כסף מזומן. בגלל שלאבי היו תיקים במשטרה הוא היה מסורב עלייה. אושרה לנו עלייה רק ב-1957.

כששמעו שאבא שלי הגיע לארץ חשבו שיהיה לנו מאוד קשה בקליטה. אנשים הביאו לאבא שלי כסף בשקיות חומות. אבא שלי לא רצה ואמא שלי התביישה. היה מעניין לראות שאנשים ניסו להחזיר לאבא שלי על העזרה שלו בפולין.

היתרון של אבא שלי היה שכולם הכירו אותו ואמרו לו איפה לקנות דירה (צפון תל אביב), מה לקנות ובמה לעבוד. האנשים בארץ אמרו לו למה הגעת לארץ, מה יש לך לחפש בישראל. היו לאבי המון חברים בארגנטינה עם הרבה כסף, אבל אבא שלי בחר לא ללכת לארגנטינה שם הוא יכל להמשיך בעסקיו מפולין.

היו לו שני אחים בשטרסבורג שהזמינו אותו לבוא אליהם. אבא שלי החליט לנסוע לבדוק את האופציה. אבא שלי נסע לשם לארבעה חודשים. הוא לא היה רגיל לעבוד. אימא שלי לא הסכימה בשום פנים ואופן לנסוע לשם. היא לא רצתה שהבנות (אנחנו שתי אחיות) יתחתנו עם גויים ולא רצתה שוב עניינים עם המשטרה.

הזוית האישית

סבתא חוה: אני מאחלת לך שיהיה לך חיים בריאים וטובים. מאוד חשוב שאתה תהיה הדור שלא תדע מלחמות. שתהיה לך רווחה כלכלית ורווחה חברתית. שיהיה טוב, כי עכשיו זמנים חשוכים. מאחלת לך שלא תרד מהארץ ולא תדע מלחמות. אני רוצה שתמיד תישאר מאושר ושמח. אני תמיד מאוד מאושרת כשאני איתך.

טום הנכד המתעד: שתהני מהחיים, שתשתמשי בכסף ותעשי חיים. שיהיו לך זכרונות והנאות. מאוד שמחתי לשמוע על ילדותה של סבתי. גיליתי הרבה דברים חדשים. מאוד מוזר לשמוע על סבתא שלי כילדה קטנה ועל הקשיים שהיא עברה. היה מאוד מהנה להכין את סיפור התיעוד יחד איתך.