מאגר סיפורי מורשת

שמי אבלין בן מויאל, נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בשנת תשכ"ב (1962) להוריי, אליהו ומסעודה סוויסה. אנחנו במשפחה שישה אחים ואחיות (כולל אותי): שלושה בנים ושלוש בנות. הוריי עלו לארץ בשנת 1963, כשהייתי בערך בת שנה.

ילדותי

במלחמת ששת הימים הייתי בת 5. המלחמה הייתה בשנת 1967. זו הייתה מלחמה קשה, כי לא היו מקלטים בקרבת הבתים. היו מקלטים בודדים ברחבי העיר והיינו צריכים לרוץ מרחק ארוך כדי להגיע בזמן אזעקה.

אבי אליהו היה מגויס כחייל במלחמה, ולא ראינו אותו חודש ימים. למרות שהמלחמה ארכה רק 6 ימים, הוא גויס הרבה לפני. סבתא וסבא שלי, שגרו לידינו, עזרו לאמי עם הילדים הקטנים, וככה רצנו למקלט. לפעמים בשעות הערב לא יכולנו לצאת למקלטים, אז נשארנו לשהות בבית של סבא וסבתא שלי. אבל אסור היה להדליק אורות, לכן ישבנו בחושך גמור וכיסינו את החלונות בשמיכות דקות כהות מאוד.

לאחר המלחמה

אחרי המלחמה היה מיתון. סבא אליהו ועוד הרבה מאזרחי ישראל לא עבדו והמצב הכלכלי היה קשה מאוד. סבתא מסעודה הייתה בהריון של נורית אחותי, היא עבדה אצל השכנים במשק בית כדי שנוכל להתקיים מהלירות שקיבלה (לירות זה הכסף שהיה לפני השקלים). זו הייתה תקופה קשה מאוד לכולם. עשרים יום בדיוק אחרי המלחמה, ב-30 ביוני 1967, נולדה אחותי הקטנה נורית. השמחה הייתה רבה באותו החודש. גם כבשנו את ירושלים העתיקה וגם קיבלנו אחות קטנה ומתוקה. לאחר זמן רב הייתה התאוששות מהמצב. סבא מצא עבודה ב"ה, הוא התחיל לעבוד ב"מקורות", ואמי עבדה כסייעת בגן והמצב השתפר תודה לה'.

זיכרון ראשון שלי מגן טרום חובה

אני זוכרת שבימים הראשונים לא הסתגלתי לגן גם בגלל השפה. בבית דיברנו צרפתית וערבית מרוקאית ולא הבנתי כל כך את השפה העברית. באחד הרגעים שלא שמו לב, פתחתי את שער הגן וברחתי לכיוון הבית שהיה ממול. הייתי צריכה רק לחצות את הכביש כדי להגיע הביתה, אבל רציתי שאף אחד לא יראה אותי, אז רצתי מהר וכמעט נדרסתי. הנהג צרח מרוב בהלה ופחד, ואני המשכתי בריצה לכיוון הדירה של סבתי שגרה אתנו בקומה התחתונה. שם ידעתי שהיא לא תכריח אותי לחזור לגן ואוכל ליהנות אתה. אמי כעסה מאוד. במיוחד, מפני שנודע לה שכמעט נדרסתי. היא רצתה להחזיר אותי לגן, ואני זוכרת שעמדתי בדשא, צרחתי ובכיתי שאני לא רוצה את הגן. סבתא שלי שכנעה את אמי להניח לי להירגע באותו היום ושאהיה אתה בבית. אמי הסכימה. ולמחרת היום הלכתי רגיל לגן. והבנתי שאני חייבת מסגרת וחברה. ובאמת מיום ליום התרגלתי ואפילו נהניתי מאוד.

הזוית האישית

הנכדה אמה: היה לי מהנה מאוד לשמוע על סבתוש דברים שלא ידעתי, ובמיוחד, שהרווחתי אתך המון זמן איכות. אוהבת אותך הכי בעולם.

סבתא אבלין: אמה נכדתי היקרה, תודה על שיתוף בתהליך של תכנית הקשר הרב דורי. התרגשתי מאוד מזיכרונות הילדות שלי ושל הוריי היקרים. רגשות עזים של געגועים צפו ועלו בכולנו בשיחות ובתהליך כולו. אוהבת אותך סבתא.