הילדות של סבתא שלומית פלד בקיבוץ
שמי תמר, את תכנית הקשר הרב דורי אני עושה עם סבא שלי, אלי פלד, הבעל של סבתא שלי שלומית פלד ז"ל, שהלכה לעולמה לפני שנתיים בגיל 71. שם המשפחה הקודם של סבתא שלי הוא בורקו, היא נולדה בשנת 1950.
לפני כמה שנים טובות, בקיבוץ גבת, כשסבתא שלי הייתה ילדה, כל הילדים ישנו ביחד בלינה המשותפת. הילדים באותם שנים לא הורשו לשהות יחד עם ההורים, למעט מספר שעות מצומצם במהלך היום. בלילה הילדים נשארו לישון בבתי הילדים ונשארה איתם אחראית לילה.
סבתא שלי פחדה מאוד בלילות, והיא רצתה לישון עם ההורים שלה. כשהמטפלת שטיפלה בילדים יצאה החוצה, סבתא שלי הצליחה להתגנב מבית הילדים בלי שיתפסו אותה. בבוקר הוריה החזירו אותה אל בית הילדים.
כשסבתא שלי הייתה בכיתה ב', גילו לה מחלה שבה הגוף תוקף את עצמו כמו מחלת פרקים, בריחת סידן מהעצמות ועוד מחלות רבות. היא קיבלה הרבה תרופות: זריקות, כדורים, אינפוזיות ולפעמים גם משאפים. כשהמצב היה מחמיר, היא הייתה מאושפזת בבית חולים כדי לאזן את התרופות בגוף.
אך היא הייתה מאוד חזקה נפשית ולא נתנה למחלות לנהל את חייה. היא המשיכה לעשות את מה שהיא אוהבת: אומנות, מקרמה, סריגה, פסיפס. ובעיקר – נישאה לסבא שלי והקימה משפחה לתפארת.
סבתא שלי מסמלת עבורי את ניצחון הרוח.
הזוית האישית
תמר הנכדה המתעדת: היה לי מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא שלי ואיך היו חייה לפני שנולדתי. אני שמחה שהנצחתי אותה במאגר המורשת.
מילון
לינה משותפתלינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא. (ויקיפדיה)
ציטוטים
”סבתא שלי מסמלת עבורי את ניצחון הרוח“