מאגר סיפורי מורשת

שמי דסי וגנר, נולדתי בישראל, בתל אביב. בחרתי לספר את סיפור המשפחה של אמי. נישאתי לאלי וגנר ונולדו לנו שני ילדים, זוהר וגל. הקמתי משרד ליחסי ציבור ופעלתי מול חברות בין לאומיות ומקומיות. בן זוגי עסק בנדל"ן.

מימין: אני כחיילת, משמאל: עם משפחתי

הסיפור שנספר עוסק בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה, ובקורות משפחתה של אמי במהלך השואה.

אימא שלי, חיה נבון, עלתה לישראל יחד עם אחיה ואחותה הקטנים בלודז' פולין, שם התגוררה משפחתה, משפחת מנלה. היא השאירה שם משפחה אמידה, בעלת עסק משגשג וחיים נוחים.

חמישה אחים ואחיות היו לה, ורק הצעירים הסכימו לעלות איתה לארץ – שושנה וברוך. עם פרוץ המלחמה והתקרבות הצבא הגרמני לפולין, הציע מנהל בית החולים המקומי (שלא היה יהודי, אבל היה בקשרי מסחר עם אב המשפחה) לאב המשפחה שיבואו להתגורר בבית החולים, כדי לא להיות חשופים לפרעות שחוללו הפולנים המקומיים ביהודים.

המשפחה התחבאה בבית החולים במשך מספר חודשים.

משפחת מנלה בפולין

יום אחד הגיע מנהל בית החולים למקום המחבוא של משפחת מנלה ואמר להם: "הלילה תהיה אקציה. הגרמנים יגיעו ללודז' וייקחו את כל היהודים למחנות ריכוז, שם המוות בטוח – מרעב, מחלות, קור ורצח על ידי השומרים הגרמנים. עליכם לברוח ליערות. שם תיפגשו פרטיזנים פולנים ויהודים שיעזרו לכם להתקדם וינסו להכין לכם תעודות מעבר על מנת שתגיעו לארץ אחרת, שם עוד יהיה לכם סיכוי להינצל מהנאצים".

המשפחה נערכה לעזיבה ובשעות הלילה יצאו האב האם וחמשת ילדיהם מבית החולים לדרך שלא ידעו איך והיכן תסתיים. הם צעדו ביער מספר רב מאד של שעות, בקור אימים ובדרך לא סלולה, לקראת מקום המפגש שצוין עבורם על ידי המנהל והפרטיזנים שפגשו בדרכם.

כעבור מספר רב של שעות צעידה, התיישבה לפתע אם המשפחה על האדמה ואמרה: "אינני יכולה עוד. חוזרים הביתה". בעלה, אב המשפחה, והילדים ניסו לשכנעה להמשיך ללכת, אך היא סירבה. היא הסכימה לקום רק אם המשפחה פונה בחזרה לביתם בלודז'. ללא שהייתה להם ברירה, כי לא יכלו לעזוב את אם המשפחה בלב היער, פנו ההורים וחמשת הילדים בחזרה בדרך לביתם.

כשהגיעו ללודז' האקציה כבר הייתה בשיאה. המשפחה נתפסה מהר מאד על ידי החיילים הנאצים, הועלתה לרכבות המוות ועקבות כולם נעלמו. איש מהם לא שרד.

אימא שלי, אחיה ואחותה היו השורדים היחידים ממשפחת מנלה.

מאלבום התמונות

אמי ואבי, בצעירותם ובבגרותם

הם הקימו משפחות בארץ ונשארו בקשר קרוב והדוק אחד עם השני עד יום מותם. מאז ועד היום אני זוכרת משפט אחד שאימא שלי חזרה ואמרה לי: "רק אל תהיי מפונקת, כי מי שמתפנק לא ניצל ממוות".

הזוית האישית

יובל הנכדה המתעדת: נהניתי בתכנית, ובמיוחד מהמפגש הראשון בו נשאלו שאלות בין הסבתא והנכדה.

סבתא דסי: נהניתי במיוחד מחווית העבודה המשותפת עם נכדתי האהובה.