מאגר סיפורי מורשת

שמי ילנה מרדכייב, השורשים של סבי וסבתי מדרום רוסיה ובלארוס. אבא נולד בבאטומי, שבגאורגיה. משפחתו ברחה מחצי האי קרים לבאטומי ממלחמת האזרחים ברוסיה, שפרצה בעקבות המהפכה הבולשביקית בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת.

אימא נולדה באזרבייג'ן. סבא רבא שלי היה חייט ועבר ממקום למקום עם משפחתו, כמו יהודים רבים, בחיפוש אחר חיים טובים יותר, אך כאשר שלטונות ברית המועצות, שזה עתה הוקמה, כפו את רישום מקום המגורים והגבילו את חופש התנועה, המשפחה מצאה את עצמה מתגוררת בעיר גאנג׳ה – העיר השנייה בגודלה באזרבייג׳אן.

ההורים שלי למדו יחד בפקולטה לכלכלה בעיר הבירה באקו.  אחרי הלימודים הם התחתנו ועברו לגור עם ההורים של אימא בעיר גאנג'ה.

ההורים של אימא גרו בנפרד, אבל מאוד קרוב אלינו, כ-300 מ'. סבתא רבתא שלי בישלה לכל המשפחה. אהבתי מאוד את סבתא רבתא שלי. היא טיפלה בי במשך שלוש שנים עד שנשלחתי לגן. הגן היה בבית חד-קומתי ישן מאוד עם חצר גדולה אליה יצאו כניסות של הבתים של כל השכנים. יצאנו לטייל אל הנהר ההררי השוצף שזרם ליד הבית. שם טיפסנו על השיחים, על העצים, אספנו פירות ופרחים, אכלנו. האקלים באזור בו גדלתי היה בערך כמו בישראל, לכן הצמחים היו דומים. בני גילי הישראלים בוודאי אספו פרחים דומים ואכלו את אותם הפירות – פרחים מעץ הכליל ופירות חובזה.

בילדותי עם המשפחה – 1955

הבית שבו גרנו היה בן שתי קומות ל-12 משפחות. היו הרבה ילדים בגילנו. בערבים יצאנו לחצר ושיחקנו משחקים שונים כמו ילדי ישראל. לשכנים היו כמה עצי פרי. כשהשזיפים והמשמשים היו ירוקים, קטפנו אותם ואכלנו אותם עם מלח. כמובן, כדי שמבוגרים לא ידעו את זה. כשהיינו יותר בוגרים שיחקנו כדורעף, כדורגל והעלינו הצגות. בבית היו הרבה ספרי ילדים ומשחקי שולחן שונים. מאוד אהבתי משחקי בנייה.

החיים התנהלו בסדר המוכתב הרגיל למשפחות פשוטות בברית המועצות: גן ילדים, בית ספר, אוניברסיטה, משפחה, ילדים, עבודה ואז פנסיה. אך ברית המועצות התפרקה בשנת 1991 ואיתה מסך הברזל, וזה אפשר ליהודים לעזוב את המדינה המתפוררת לארה״ב או לישראל.

אזבייג׳אן הכריזה על עצמאות. התחילה מלחמה עם ארמניה. חלק מהאנשים התחילו לעבור או לברוח ובמקומם התחילו להגיע פליטים מאיזורי הקרבות. שינויי האוכלוסיה והלאומיות החדשה גרמו למעבר חד של הכל לשפה האזרית (שהיא ניב של תורכית) והפסקה של שימוש ברוסית בחיי היום יום. המשפחה שלנו הייתה דוברת רוסית ונהייה ברור שאם אנחנו רוצים לשרוד חייב ללמוד את השפה. ואם כבר ללמוד שפה חדשה אז עדיף עברית.

העלייה לישראל

התחלנו לתכנן את העלייה שלנו. הילדים התחילו ללכת לשיעורי עברית עם מורים מקומיים בבית הכנסת ומאוחר יותר התחילו להגיע גם מורים של הסוכנות היהודים מישראל. לנו היה ברור שהנכס הגדול ביותר שאנחנו נוכל לקחת איתנו הוא השפה העברית.

כדי לקבל אישור יציאה מהמדינה, היינו צריכים לקבל אישור בכתב מההורים שלי ושל בעלי. אבא שלי מאוד התנגד, אבל אמי הצליחה לשכנע אותו והם אפילו התחילו לתכנן את העלייה בעצמם, יחד עם המשפחה של אחותי.

העזיבה שלנו הייתה בעיצומה של המלחמה עם ארמניה והעיר הייתה מוצפת פליטים. סיורים של הצבא והמשטרה היו מסיירים בעיר ובודקים אנשים. כל הזמן היה חשש נוראי שהם יעצרו את בעלי, יגייסו אותו בכוח לצבא וישלחו לחזית. הכנת אישורי היציאה הייתה כרוכה בהמון ביורוקרטיה ובכל שלב היה צריך לתת שוחד כדי שהפקיד יתרצה, למרות שלא הייתה שום מניעה חוקית למנוע מאיתנו יציאה.

כך הצלחנו להגיע ליום העזיבה. בדרך לשדה התעופה, באחת עצירות הבידוק של המשטרה, אחד השוטרים הבין שאנחנו עוזבים לישראל ואמר: ״אל תעזבו. יהיה פה טוב ובישראל כל הזמן מלחמה״. עניתי לו שאם כבר הבן שלי יצטרך להילחם במלחמה, אז עדיף שילחם על אדמת ישראל. בני היה כבר בן 15 ומאוד חששתי שבכל רגע ימנעו ממנו יציאה כמועמד לגיוס. בכל בידוק ובכל עצירה היה פחד שעכשיו יעצרו אותנו בתירוץ כלשהו ולא יתנו לעזוב. בשדה התעופה בדקו את המזוודות שלנו שוב ושוב, עוד שוטר ועוד פקיד, ובכל פעם היו מוצאים משהו שאסור לקחת וחייבים להשאיר. לא היינו מתווכחים, היינו מוצאים ומה שאפשר היינו נותנים להורים שלי שליוו אותנו. בסוף עברנו את ביקורת הדרכונים והבן שלי התחיל מאוד לשמוח שהצלחנו ובעלי נבהל שזה עלול להיות עדיין לא הסוף, השתיק אותו ואמר: ״עדיין לא עזבנו, שם בדממה, כשנמריא אז אולי…״.

נחתנו בעיצומו של חמסין, כשאנחנו לבושי מעילים וסוודרים. באותו הערב קרוב משפחה שלנו לקח אותנו בפעם הראשונה לסופר גדול. היינו בהלם מהשפע!

הידע של עברית מאוד השתלם – הבן שלי נשלח ישר לבית הספר, בלי אולפן. אני ובעלי, כמו כל העולים, למדנו באולפן, עבדנו בעבודות ניקיון, בעבודות כפיים קשות במפעלים ומטבחים. עלינו לישראל בתקווה ואמונה שכאן לילדים שלנו יהיה עתיד והתקוות שלנו התגשמו – הילדים שלנו גדלו, קיבלו השכלה גבוהה, הקימו משפחות ועובדים בתפקידים מכובדים. אין לנו נוסטלגיה. אנחנו אסירי תודה למדינת ישראל על כל העזרה שקיבלנו!

עם נכדי דוד בשנת 2014 ו – 2024

הזוית האישית

דוד: היה לי כיף לעבוד עם סבתא, לפגוש אותה יותר ולאכול בלינצ'יקי שהביאה.

ילנה: כל כך נהניתי, אין לי מילים! עלו לי מלא זכרונות, כל הילדות עלתה לי מחדש!