מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבגדאד שבעיראק בשנת 1944, למשפחה בת אחת עשרה נפשות. אני האחות השישית מתוך שמונה אחים.

אני זוכרת את אמי מבשלת על עצים. היא הייתה משתמשת במחבת גדולה ומבשלת הכל על האש.

אמה של צביה

היינו משחקים במשחקי ילדות כגון: חמש אבנים, תופסת, מחבואים. אבי לא היה נותן לנו לצאת מהבית. הוא היה מלמד תורה, היו לו שמונים תלמידים במגרש. אמי הייתה עקרת בית, דאגה לגידול הילדים.

צביה עם אחיותיה ואחיה

זכור לי מקרה אנטישמי, קשה שקרה לנו בעיראק. יום אחד כשהייתי עם אחיי לבד בבית, נכנסו אלינו שוטרים ערביים, זרקו לנו את האוכל ודרכו על התפילין. בעקבות מקרה זה הוריי החליטו לעלות לישראל. לפני העלייה לארץ מכרנו את כל הרכוש לערבים מכיוון שאסרו עלינו להביא דברים לארץ.

צביה עם אחיותיה

 העלייה לישראל – 1951

בשנת 1951 עלינו לארץ. אספו את כל היהודים בבית כנסת "שם טוב", כדי להביא אותם לשדה התעופה בבגדאד. עלינו כל המשפחה למטוס. כעבור כשעה נחתנו בשדה התעופה בלוד ומשם נסענו במשאיות ל"שער העלייה" בחיפה.  בדרך ראינו פרדסים עם מלא תפוזים ומלא ירק. הייתה שמחה גדולה לראות את הארץ שלנו. נשקנו את העפר ובכינו משמחה.

ב"שער העלייה", השתכנו במעברות אוהלים. כל עשרה אנשים קיבלו אוהל אחד קטן. באותה עת היה חורף בארץ, ירדו גשמים עזים והיה קר מאוד. בהתחלה לא היו לנו שמיכות, ישבנו קרובים על מנת להתחמם. כעבור כמה זמן הביאו לנו שמיכה אחת וכולנו יחד התכסנו. הוריי היו אנשים עמידים והיחס שקיבלו במעברה היה משפיל עבורם. במעברה קיבלנו תלושים שהוקצו לכל משפחה ובאמצעותם קנינו אוכל שהספיק לנו לכל השבוע. היינו אוכלים כיכר לחם ומרגרינה, אבל היינו מאושרים שאנחנו בארץ ישראל.

כשרצינו להתקלח אימא היתה שמה מים חמים בגיגית, שהרתיחה בסיר גדול על גחלים. היא היתה רוחצת אותנו במעט מים שיספיק לכולם. במעברה מכרו לנו נפט וקרח. חשמל לא היה אז היינו משתמשים בעששית שהדלקנו בעזרת נפט. היה לנו מקרר והיינו שומרים את הקרח בשק בכדי שלא יימס. אמי ליקטה שאריות חיטה מהשדה, היתה מנקה, טוחנת ומכינה לחם. אבי בנה לנו תנור מבוץ וחימר והיינו אופים בו את הלחם. ארבעה חודשים היינו ב"שער העליה" ואחר כך העבירו אותנו לעמק חפר.

אבי התחיל לעבוד בקטיף. בשנת 1953 הגענו למעברה בנס ציונה ושם גרנו במשך שנתיים. בהמשך בשנת 1955 עברנו לשכונת יד אליעזר בעיר. בגיל חמש עשרה כבר עבדתי בקטיף בכל יום אחרי בית הספר אצל יוסקה וראובן לרר ממייסדי העיר נס ציונה. את הכסף שהרווחתי נתתי לאבי. במסגרת העבודה בקטיף, נטענו עצים, צבענו ועדרנו. את הפירות שקטפנו בפרדס העבירו לבית אריזה ברחובות ובהמשך שיווקו אותם לחוץ לארץ.

צביה עם חיים בעלה

בפרדס הכרתי את בעלי חיים. כעבור שנתיים שמלאו לי שבע עשרה התחתנו. נולדו לנו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. טיפלתי בילדים ובנכדים שלי. כיום יש לי ארבעים וארבע נכדים ונינים.

צביה עם הנכדים והנינים

צביה עם נכדיה

הזוית האישית

נועה: צביה היא אישה מיוחדת! היה מעניין לשמוע את סיפור העלייה שלה לארץ והחיים במעברה.

אושר: חוויתי חוויה מרגשת במרכז יום לקשיש. היה לי כיף לראיין את צביה ולשמוע את סיפור החיים שלה.

צביה: נהנתי מאוד לספר לבנות נועה ואושר על ילדותי בבגדאד והעלייה לארץ ישראל.