מאגר סיפורי מורשת

שמי אלינור, ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב-דורי עם סבי, דניאל סילבר. יחד אנו מתעדים את סיפור חייו ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. דרך עבודת התיעוד הזו, אני לומדת על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, על חוויותיו של סבי, ועל הדרך שבה הוא רואה את החיים.

כאמור, לסבא שלי קוראים דניאל סילבר, הוא נולד בחיפה בשנת 1949. דניאל סילבר נולד בחיפה בגלל שאביו – שמואל סילבר, היה ממקימי חברת האוטובוסים אגד ובמסגרת זו פעל באותה תקופה בחיפה. אביו של סבי (סבא רבא שלי) נולד בצ'כוסלובקיה ועלה לארץ. סבתא רבתא שלי, שרה סילבר נולדה בוורשה-פולין וכשעלתה לארץ עבדה במשרד עורך דין גדול בתל אביב, לכן כשהיה תינוק סבי עבר לגור בת"א. מצד אמו. כל המשפחה עלתה לארץ לפני השואה, אך אחת האחיות אשר הייתה נשואה ליהלומן חזרה לפולין בגלל שחיפשו מקום עבודה מתאים ובסופו של דבר הם נספו בשואה.

בית הספר היסודי אשר סבי למד בו נקרא "הר נבו". סבי מספר שהוא וחבריו נהגו לשחק תופסת, כדורגל ועוד הרבה משחקים שנפוצים עד היום, לעומת משחקי המחשב והאפליקציות שלא היו לו בכלל. הוא גר ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב ואחר כך עבר לרחוב וורמיזה, ושכנו היה הבעלים של כל הסירות בירקון. השכן נתן לו פתק שבו הוא כתב "נא לתת לילד סירה" ובזכות הפתק הזה סבי היה מבלה בסירות בירקון עם כל החברים שלו שתמיד הזמין. לאחר היסודי, סבי למד חשמל בבית הספר "שבח" ומשם עבר לבית ספר "אורט". בתקופה זו גם הצטרף ללהקה כגיטריסט וזמר והם הופיעו באולמות קולנוע, חתונות ומועדונים. ללהקה קראו "הזמן הדוהר".

כשסבי דניאל היה בן 16, אביו נפטר מהתקף לב. סבי מספר שאילו זה היה קורה בימינו ניתן היה להציל אותו, אך אז טיפול כזה לא היה קיים. דניאל היה כמובן עצוב מאוד ותקופה זו השפיעה עליו.

סבי התגייס לצבא באוגוסט 1967, בצמוד למלחמת ששת הימים. בגלל המלחמה היו זקוקים לשוטרים צבאיים ולכן התגייס עם חבריו למשטרה הצבאית. כשגדל הצטרף לחברת אגד. הוא מספר: "מילדות היה ברור במשפחה שבבוא היום אצטרף לחברת אגד שבאותם ימים הייתה אימפריה, וכך אכן היה". באגד עבד במקצוע החשמל (חשמלאי רכב) ובמסגרת זו גם למד בקורסים בארץ בשוודיה ובגרמניה.

את אראלה, אשתו, סבתי, הכיר סבי דרך חבר משותף בדיוק ביום בו השתחרר מהצבא. החבר חשב שהם מתאימים היות וידע שדניאל מנגן ואראלה מוזיקאית והוא אכן צדק – עובדה שהם ביחד עד היום. באותם ימים הייתה סבתי האורגניסטית של להקת הנח"ל המפורסמת. סבא דניאל מספר: "שרתי לה שיר יפה והיא הסכימה להתחתן".

התחביב הגדול של סבא וראלי (אראלה) הוא לטוס ולבלות. הם היו בהודו למשך שנה, שלושה חודשים בסין, תקופות ארוכות במזרח הרחוק (תאילנד, ויאטנם, מיאנמר, קמבודיה ועוד), חצי שנה בדרום אמריקה וחצי שנה במרכז אמריקה. בקרוב הם מתכננים טיול ליפן. בטיולם בהודו בגלל החופשה הארוכה כבר למדו מנהגים רבים ואפשר להגיד שממש חיו כתושבים. סבי מספר לי שהוא ראה טקסים מסורתיים, רכב על פילים והרגיש מאוד את התרבות. כמובן שגם ראלי אשתו הייתה חלק מהמסע. מבין מסעותיו וסיפוריו הרבים הבנתי שסבי וסבתי חיים את הרגע ונהנים ממנו ככל האפשר.

"שתהיי מאושרת… וזה מסכם הרבה בחיים" זהו המשפט שסבי חי לפיו ומעביר אלי תדיר. ניתן ללמוד מכך שלמרות שיש לנו את ההישגים הקטנים והתקוות הממוקדות (שגם הן חשובות), המטרה הסופית היא להיות מאושר.

הזוית האישית

אלינור הנכדה המתעדת: לדעתי תכנית זו חשובה מאוד ויותר מכל, מעניינת. היה לי מהנה לדבר עם סבי ולשמוע על חוויות, היסטוריה וסיפורים רבים. גם סבי חושב כך. טוב לשתף וטוב לדעת; הוא מספר לי שכשהיה בגילי (וגם בהמשך החיים) הוא לא עשה עבודת תיעוד כזו ולא חקר ושמע אודות אביו וסביו והוא מצטער על כך, מכיוון שהוא חושב שזה מלמד המון ועוזר גם מבחינת הקשר בין המספר למתעד. סבי אומר שכאשר הוא מספר לי, הוא נזכר בהרבה דברים שעשה וחוויות שעבר ותהליך זה כיפי ומהנה. כמתעדת, היה לי מאוד מעניין ולפעמים גם מצחיק לשמוע על כל מיני חוויות שעבר, ואני מאחלת לסבי שרק ימשיך לחוות כאלה, שלא יפסיק לבלות ולטייל בעולם ביחד עם אשתו ראלי ושימשיך לספר לי דברים גם מחוץ למסגרת תכנית זו. "תהיי מאושרת", כך סבי מאחל לי. לדעתו, מילים אלו כוללות את הכי טוב שאפשר לקבל. הרי יהיה מאתגר יותר להיות מאושר כאשר אתה לא בריא. לסיכום התיעוד: אני חושבת ששנינו נהנינו מאוד מהתהליך וההקשבה, גם ללא מסגרת התכנית סבי ימשיך לספר לי סיפורים ואני אמשיך להקשיב.