מאגר סיפורי מורשת

ביום הראשון ליוני בשנת 1933 נולד סבא שלי, בוריס יופה, שהיה הבן הבכור למשפחה יהודית שחיה בצל הסובייטים בעיר דנייפרופטרובסק שבאוקראינה שהיום נקראת "דנייפרו". בתקופה זו אוקראינה הייתה תחת שלטון הסובייטי של ברית המועצות.

שם הוא גר עם הוריו ואחיו הקטן שנולד כשבוריס היה בן 7. אך החיים של ארבעתם השתנו לחלוטין ביום אחד עם פלישת גרמניה הנאצית לאוקראינה ב-22 ליוני 1941, שגרמה לפינוי של יהודים מהעיר, ובוריס שהיה בן 8, ומשפחתו, היו בין מאות אלפי היהודים שנאלצו לעזוב את העיר ולברוח למזרח, לטורקמניסטן. אבל אבא שלו, זלמן יופה, נשאר והתגייס לצבא להילחם בנאצים. מאז ועד היום אביו של בוריס מוגדר כנעדר.

בוריס, אמו ואח שלו היו מפונים למשך 3 שנים עד סוף מלחמת העולם. רק אז חזרו לעיר שלהם , שהייתה כבר אחרת לגמרי.

כשחזרו מהפינוי לעיר הולדתם הופתעו לגלות שאת ביתם העבירה הממשלה למשפחה מקומית, כי היו בטוחים שבוריס ומשפחתו כבר אינם בחיים. וכך למשך מספר שנים נאלצו לחיות בעוני עד שהכירו בהם כתושבים ניצולים מהמלחמה. לאורך כל התקופה אמא של בוריס עבדה כמנהלת חשבונות ובנוסף כתופרת, בזמן שסבא שלי ואחיו הקטן למדו בבית הספר ללא כל עזרה וללא אבא, אך למרות הכל – בהצטיינות. היה להם ברור שעתידם תלוי אך ורק בהם, ובשנת 1952 סבא שלי סיים את תקופת התיכון בהצטיינות, אך לא רצו להכיר בהישגים שלו מהסיבה שהיה יהודי. למרות הכל, סבא שלי התקבל לאוניברסיטה הטכנולוגית של דנייפרו, ושם קיבל תואר ראשון ושני של הנדסת בניין ומכונות. במהלך התקופה הכיר גם את סבתא שלי קיילה.

מספר חודשים אחרי שסבא וסבתא שלי התחתנו, הם עברו לעיר מאקייבקה. שם הוא עבד כמהנדס על פיתוח העיר שהייתה בפיתוח ושיקום לאחר המלחמה הקשה. שם גם נולדה הבת הבכורה שלהם, דודה שלי, זויה, ובעיר הזו הם חיו תקופה קצרה עד שלבסוף החליטו לעבור לעיר הולדתה של סבתא שלי, ויטבסק שבבלארוס. שם סבא שלי קיבל את תפקיד המהנדס הראשי של הבנייה והפיתוח של העיר כולה. השנים עברו ובשנת 1970, כשבוריס היה בן 37, נולדה אמא שלי, הבת השנייה שלהם.

בעיר ויטבסק חיו ארבעתם עד שאמא שלי ואחותה הגדולה זויה סיימו את לימודי התואר הראשון שלהם, אמא שלי בלימודי השפה ואחותה הגדולה ברפואה הן נשארו לחיות בויטבסק, עד שנת 1990, עד שאחותה הגדולה התחתנה והחליטה לעלות לארץ ישראל יחד עם בעלה ושני ילדיה. לא עבר הרבה זמן עד שסבא וסבתא שלי שכבר היו בני 59 הלכו בעקבות ביתם הבכורה, זויה, ועלו גם הם לארץ יחד עם אמא שלי שכבר הייתה בת 22.

העלייה לארץ הייתה קשה. המשפחה שלי לא ידעה לדבר בשפה העברית, והלכו ללמוד באולפן. המצב הכלכלי לא היה טוב ומדינת ישראל סירבה להכיר בכל ההשכלה והניסיון שאיתו הם עלו. לאחר חיפושי עבודה ללא סוף, סבא שלי נאלץ לעבוד בחברת אבטחה ולאחר מכן בחברת ניקיון, ובו זמנית הוא וסבתא שלי טיפלו בנכדים. לאורך כל התקופה סבא שלי היה גם פעיל חברתית וייעץ בכל מיני נושאים של העירייה וגם לקח חלק משמעותי ברשות לזכויות ניצולי השואה בארץ.

היום סבא שלי כבר בן 90 ובבית אבות. בזמן שהוא נשען אחורה על כיסא הגלגלים הוא נזכר בעליות ובמורדות שהיו בעבר חייו, מהילדות בדנייפרופטרובסק ועד העלייה לארץ ישראל.

הוא חושב על האהבה והתמיכה שקיבל, וכיצד זה אפשר לו להמשיך להילחם נגד הקשיים. כאשר נכדיו רצו אליו צוחקים, כאשר לימד אותם מתמטיקה, הנדסה, שחמט, או הקפיד ללכת איתם לים, הוא הביט בהם בחיוך רחב.

הוא הבין שסיפור חייו, עם כל התמודדויותיו והישגיו, הוא לא רק סיפור שעבר עליו אלא גם מורשת שהוא מותיר אחריו.

בוריס יופה, עם כל החוויות והלקחים שלמד בדרך, יודע שהנצח האמיתי הוא בשיתוף הסיפורים האלה עם דורות העתיד, כדי שגם הם יוכלו להמשיך ולבנות עולם טוב יותר מהשרידים והמלחמות של העבר.

הזוית האישית

אבישי: עד שהתחלתי לעשות את העבודה הזאת לא דיברתי עם סבא על העבר שלו. גיליתי דברים שלא ידעתי על ילדותו ועל משפחתו. אפילו אמא שלי גילתה דברים שלא ידעה. סבא שלי מאוד אהב שאני מתעניין בשורשים של המשפחה ושמח לעזור לי.