מאגר סיפורי מורשת

שמי שאול ציטיאט נולדתי בתאריך 5/6/1955

הוריי הכירו במעברת שער העלייה בתחילת שנות ה-50.

אבא שלי שמו לטיף עסק בהנהלת חשבונות ברכבת עוד בעיראק, כשעלו לארץ התגוררו באוהלים ולאחר מכן בצריפים עד שקיבלו דירה מטעם רכבת ישראל בתחנת הרכבת זיכרון יעקב, לאור תפקידים חיוניים דאז.

 אבי לטיף

בשנות ה-50 וה-60 התגוררו שם עוד מספר משפחות. דיור זה ניתן לעובדי רכבת בתפקידים מסוימים על מנת להיות זמינים לעת הצורך. כלל ילדי העובדים יצרו חברה משותפת שהנעימה את שעות הפנאי. הודות לעיסוקו של אבי בעיראק הוא התקבל לעבוד ברכבת. תחילת עבודתו של אבי עסקה בהכוונה ופעילות של תנועת הרכבות (בשפה המקצועית נקראת אתת עד עצם היום הזה). בהמשך דרכו התמנה למנהל התחנה של זיכרון יעקב מה שדרש את חיוניות מגוריו בדירת השירות. אמי גורגיה (דורין), עסקה במזנון התחנה, בנוסף לעבודות בית ובמפעל פרי טעים.

נולדתי וגדלתי בזיכרון יעקב בתחנת הרכבת (הנמצאת כיום מאחורי קניון מול זיכרון)

כניסה ראשית

החזית הצפונית

עם השנים, העובדים שהתגוררו עזבו ונותרתי השריד האחרון עם משפחתי במבנה של התחנה (כבר בגיל עשר), שחווה יותר מכולם את החיים בתחנה. מה שגרם לי לקושי רב לייצר חברה שהתקשתה להגיע אליי ולכן את מרבית זמני בשעות הפנאי הנעמתי בפעילות העבודה שברכבת כשנסעתי בקטרי הרכבת בין התחנות והמחצבה לצורך פעילות העיתוק, (מהמילה לנתק) ו/או מיון הקרונות. מה שהשריש בי מונחים ומושגים ושפת רכבת הכולל סימנים כדוגמת המילה לימיט, שפרושה היא שמירת מרחק סביר (שיאפשר מעבר רכבת בסמוך לרכבת הנמצאת במסילה אחרת הקרובה).

בצעירותי בתחנה

במהלך שנותיי אלו חוויתי את כל רגשי עבודות הרכבת והחברה שהייתה (של כלל העובדים) כבר לא. נאלצתי, בנוסף, למצוא ולשחק עם חברים ביישוב המרוחק מהתחנה אליו הייתי מגיע באוטובוס וחוזר הביתה רגלי או באופניים למרות השירות הלקוי שניתן אז מחברת אגד למשתמשי הרכבת. (לציין ששיתוף פעולה בין רכבת לאגד היה לוקה בחסר משחקי חתול ועכבר עד כדי חיכוכים עם נהגי האוטובוס ומנהליהם).

בשעות הפנאי והבילויים נהגנו כלל בני המשפחה לצאת לדייג בבריכות הדגים שהיו באזור וכשחוזרים מהדייג היינו משתעשעים במתקני הנדנדות ששמשו את ילדי העובדים ונהנים ממשחקי הקלפים (מלחמה) ומונופול. חברים או בני משפחה נהגו להניח מטבעות על פסי הרכבת ששימשו אותנו לקישוט תליון ומגרש החנייה הרחב שימש אותנו למשחקי כדור רבים, (כדורגל וחממות).

התחנכתי בבית ספר ניל"י בזיכרון יעקב (הוא גם – הבית ספר הראשון שהוקם בארץ) ובו למדו גם כל אחיי הבוגרים יותר.

גם לבית ספר הייתי מגיע באופנים או באוטובוס ובניידת משטרה שהייתה מסיעה את יילדי השוטרים שהתגוררו בבתים של תחנת המשטרה, שהייתה סמוכה לתחנת הרכבת מה שגרם לי לעיתים לתחושת שייכות לבני השוטרים, איתם אף היינו נפגשים למשחקים.

בהכנת השעורים וכל עזרה אחרת שהייתי מתקשה והאפשרויות המצומצמות, דרשו מאבי לנתינה ואת זאת קיבלתי ממנו בזמן פעילותו בעבודה, כשבמקביל לעבודתו הוא מלמד ועוזר לי בהכנת השעורים וכך הייתי מעורב בעבודות הרכבת. הציפיות לחופשות כדי לארח ולהתארח אצל בני משפחה היו רבות ובחוסר סבלנות (גם בשל השעמום) וכשבני המשפחה היו מתארחים הנעמנו את זמננו בנסיעה עם כלים ניידים רכבתיים, (מה שנקרא אז קרונית מנוע), איתה היינו נוסעים עד למפגש דור נחשולים, יורדים וצועדים ברגל לחוף הרחצה דור.

את הקניות היינו עורכים גם בערים סמוכות חדרה חיפה ומגיעים ברכבת ואם היינו שוכחים לקנות מוצר מסוים היו שולחים לנו עם הרכבת. לא כל הרכבות היו עוצרות בתחנה אבל בשל ההיכרויות שלנו עם הצוותים הרכבות היו עוצרות לנו באופן מיוחד. (גם בשנות העשרה נהניתי מהזכות לנצל את הקשר וכשחזרתי מלימודים בתיכון ומעבודות חופש הייתי מנצל את הקשר ונהגי הרכבת היו עוצרים לי במיוחד להורדה).

זכור לי אירוע של חבר הכנסת דאז, פסח גורפר, כשבסיטואציה מסוימת כשנכח בתחנת זיכרון (לאחר ביקור אצל משפחתו ביישוב) הבחין כי רכבת מהירה עוצרת לאמי (אשת המנהל) שיורדת עם סל הקניות מהרכבת, הוא פנה להנהלת הרכבת בדרישה שאם לגב' עוצרת רכבת אין סיבה שלו לא תעצור רכבת ביישוב שהוא מתגורר (עתלית) מכאן נולד הקוריוז.

מקרה נוסף זכור, כשנהג הרכבת עצר ירד מהקטר הגיע לקרון הרכבת ועזר לאמי לרדת עם הסלים ורק לאחר מכן חזר לקטר והמשיך בנסיעתו.

בסמוך למתחם התחנה היו שטחי חקלאות של הקיבוץ ושל חקלאי האזור ובהתאם לעונות השנה נהנינו מהיבול וזאת לאור היחסים שנוצרו. בעונות הקיץ חווינו גם במרעה צאן הסמוך ונהנינו מגבינות הצאן.

מאלבום תמונות המשפחה מהדור הקודם

בילדותי בקטיף בננות

בביה"ס היו לי הרבה חברים שקראו לי שאול רכבת, זהו כינוי שניתן לי עד היום… המורים שהיו לא היו קשוחים ואם אני לא הייתי מכין שיעורי בית, אז הייתי נענש בכך שהיה צריך להכין את השיעורים כפול והמורה היה מזמן את ההורים לשיחה.

לאור כל ההווי והחשיבה על ניתוק הקשר מהרכבת, גם לאחר פטירתו של אבי, מצאתי לנכון להמשיך את הדרך שהתווה אבי, התקבלתי לעבודה ברכבת ישראל בסוף שנת 1990. עסקתי בתחומים מגוונים, השגחה, קופאי, בקרה איתות, ולבסוף מנהל תחנה בתחנות החוף. חדרה, נתניה, הרצליה.

לכשחודשה מסילת העמק בשנת 2016 הוצע לי לעבור ולנהל את תחנה כפר יהושע כמחווה ורצון, כהוקרה לתחנה שהייתה פעילה בזיכרון יעקב, אותה ניהלתי כולל תחנות העמק עד לצאתי לגמלאות בשנת 2022.

לאור המצב הביטחוני במדינה וחוסר כוח אדם הוצע לי לחזור ולסייע בתגבור תחנות העמק, ובכך אני תורם את חלקי עד היום ועד בכלל….

לסיכום:

עיקר סיפור סבי עוסק בבית שליד המסילה.

סיפורי מתאר במקצת את סיפור חייו של סבי, סבא רבא וסבתי, סבתא רבתא, שהתגוררו למעלה מחמישים שנה בתחנת הרכבת בזיכרון יעקב. בבית קטן מלא בזיכרונות חיים שמחים ומאושרים שחלפו ונמוגו במרוצת השנים. המקום היה שוקק חיים תנועה גדולה של רכבות עמוסות קרונות אספו נוסעים רבים. מתחם התחנה היה תמיד נקי ומטופח מדשאות ירוקות פרחים צבעוניים מסודרים בערוגות וקיוסק שהיה פעיל במקום. בסופי שבוע בהם התחנה לא פעלה הפך המקום למוקד עלייה לרגל לחברים ולבני משפחה רבים שנהנו מכרי הדשא הרחבים והאוויר הצח.

בשנת ,1984 נפטר סבי רבא ויחד עמו גם גן העדן הפרטי שלו החל דועך מיום ליום, יחד עמו נסתלקה השלווה והאושר שהיו מנת חלקם של בני הבית. אירוע זה סימן את תחילת דרכה של ההידרדרות שעתידה הייתה לבוא בהמשך. החל מנקודת זמן זו ואילך החלה מגמה של הפחתת הפעילות בתחנה תנועת הרכבות העוצרות בתחנה הלכה והתמעטה יותר ויותר עד שהופסקה כליל. המקום הפך להיות מוזנח מאוד צמחיית פרא סבוכה ועבותה מלאה את האזור כולו. מבנה בקרה שהוקם במרכז החצר שם קץ לדשא הירוק, מעט הדשא שנותר הפך עד מהרה לצהוב ונבול וסדקים גדולים מאוד נפערו בקירות הבית. המבנה נותר כעת בודד ומוזנח וריקנות שררה בכל.

סבתא רבתא נותרה לבדה בתחנה עם הזיכרונות הרחוקים. באמצעות הקומפוזיציה המינימליסטית בציור מומחשת הבדידות המוזנחות והריקנות הרבה. הצבעים החומים מסמלים את העזובה והצחיחות שבמקום. דרך מיעוט הפרטים – עולה המציאות הכואבת והשוממת. מבנה הגיאומטרי והריקני מתאר את העזובה השוררת במקום הוא אינו מכיל רכבות פעילות, לא ניתן למצוא בו אנשים וילדים צוחקים, אין בו פרחים מסודרים בערוגות – אין בו חיים! כביכול הציור צילום מציג מבנה תחנת רכבת ישנה מוזנחת נטול משמעות מיוחדת אולם עבור סבי מבנה זה טעון משמעות גדולה התחנה והמסילה מזכירים לי נשכחות: את גן העדן של ילדותי.

כעת המבנה אינו אלא שריד דומם לחיים השוקקים שהכיל בתוכו בעבר וחשוב לי שידעו שהבית הזה שליד המסילה ידע גם שעות אחרות.

הבית ליד המסילה – מילים: אהוד מנור לחן: נורית הירש, בביצוע רבקה זהר

תמונה משפחתית

סבא שאול עם עדן בקטר

הזוית האישית

שאול: העבודה שהתנהלה בשיתוף עם נכדתי החזירה אותי נשכחות למחוז ילדותי. מה שגרם לי להיזכר בסיטואציות מסוימות ולבדוק לעומק גם את שורשיי.

עדן: העבודה עם סבא שלי גרמה לי להבין איך הדברים התנהלו פעם וגילתי כל כך הרבה דברים והיה לי ממש כיף עם סבא שלי שהוא בעצמו גילה גם דברים חדשים.