מאגר סיפורי מורשת

שמי אבי יפה, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי, נועם. יחד אנחנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

נולדתי וגדלתי בטהרן, עיר הבירה של איראן, בשכונה בה כל השכנים היו מוסלמים והיחסים איתם היו ממש טובים. אני בן אמצעי מבין חמישה אחים, אבא שלי עסק בנדלן ואימא שלי הייתה עקרת בית. חיינו ברווחה כלכלית טובה, היה לנו בית קרקע עם גינה. בגינה שלי גידלתי תוכים קטנים והיה לנו עץ תותים בגינה שנהגנו לאכול ממנו.

בתקופה בה המלך שאה שלט באיראן, שלא כמו היום – הקשר עם מדינת ישראל היה מבוסס על מערכת יחסים טובה בין המדינות ועקב כך מדינת ישראל עזרה לאיראן להתפתח מבחינה כלכלית. ישראלים רבים העניקו בתקופה זו ייעוץ כלכלי ואסטרטגי לממשלת איראן. הישראלים הצליחו להתברג בתפקידי מפתח ולהנות מרמה כלכלית טובה. המלך שאה היה זקוק לידע ולמקצועיות של הישראלים והיהודים ששהו באיראן בתקופה הזו.

כילד למדתי בבית ספר יהודי דתי. בכל בוקר הגענו לבית הספר בשעה 7, התפללנו שחרית ולמדנו תורה, עברית, וגם שפות זרות כמו צרפתית ואנגלית. היינו סך הכל 1500 תלמידים בבית ספר. זה היה בית ספר יהודי אחד מיני רבים בטהרן. בתקופה ההיא, בתי הספר היו גם מטעם הסוכנות היהודית וגם מטעם ממשלת איראן, הרגשנו מאוד חופשיים בדת שלנו ובלימודי היהדות שלנו. גם בחגים ראש השנה וכיפור היינו מתפללים בבית הספר, שהפך לבית כנסת גדול לכל המתפללים היהודים. כל היהודים מכל השכונות הגיעו לבית הספר בחגים להתפלל יחד. היחסים בין המוסלמים ליהודים בתקופת המלך שאה היו מצויינים. בשכונה בה גרנו, השכנים שלנו היו מוסלמים והיחסים היו חבריים: שיחקנו יחד, למרות התחושה שעטפה אותנו לעיתים שאנחנו נטע זר.

בשנת 1964 אימא שלי החליטה מטעמים ציוניים לעלות לארץ ישראל. זאת הייתה המטרה העיקרית שלה, לחיות בישראל. היא פנתה לסוכנות וביקשה שנעלה לארץ ישראל. בתקופה ההיא לא ידענו בוודאות לאן אנחנו מגיעים ומה מחכה לנו, אבל המטרה היתה ברורה – עלייה לארץ ישראל.

כמעט שנתיים עד שאושר לנו על ידי הסוכנות לעלות לישראל. בכל פעם שפנינו, נאלצנו להמתין לתשובה וכך חלפו להן שנתיים שלמות. כבר מכרנו את הבית שגרנו בו וארזנו את כל החפצים. חיכינו והמתנו לתשובה מהסוכנות. באותה תקופה הייתה שמועה שאסור לעלות לארץ ישראל עם כסף מזומן, לכן ההורים שלי החליטו להשאיר את כל הכסף ממכירת הדירה אצל בני משפחה ודודים בטהרן. ההתראה לעלייה לישראל הייתה מעכשיו לעכשיו, ועלינו לטיסה לארץ ישראל באופן מיידי מרגע האישור.

כשהגענו לארץ, התיישבנו במושבה תל מונד שנמצאת באזור השרון, בשנת 1966. לא היו בארץ כיתות מותאמות (אולפן), ולכן ההחלטה הייתה לשבץ אותנו בכיתה "נמוכה" מכיתת המקור. אני בזמנו הייתי בכיתה ו' ושיבצו אותי לכיתה ה', וכך גם את האחים שלי. ההתאקלמות הייתה יחסית קלה מבחינת חומר הלימוד, מכיוון שבתי הספר שבהם למדנו בטהרן היו ברמה גבוהה ואיפשרו לנו להשתלב בקלות, הקושי היה בלמידת השפה. גם מנהל בית הספר, שמו היה אסתרים, זכור לי כאיש מיוח. הוא הזכיר לי גם בחזותו וגם בהתנהגות הממלכתית שלו את דוד בן גוריון, היחס שלו היה חם ואוהב כלפי כל התלמידים.

הכרנו עולים חדשים בשכונה שלנו בתל מונד. תל מונד הייתה מושבה נעימה שהתנהגה כמו קיבוץ. היחסים בתל מונד לא היו מושתתים על מעמדות או עדות, כולם התנהגו אחד לשני בכבוד, לא היה שיח של אשכנזים ומזרחים ולכן מעולם לא גדלנו תחת תחושת קיפוח.

כל הילדות שלי מלווה בזכרונות נעימים, שיחקנו כדורגל בשדות וטיילנו ביערות שבאזור. גם בתל מונד ובעקבות האהבה שלי לבעלי חיים, גידלתי אפרוחים שגדלו להיות תרנגולות. הן היו מחכות לי בכל יום עד שאחזור מבית הספר ועולות איתי הביתה. זה זכרון אחד מיני רבים מהילדות שלי במושבה.

היינו משפחה ממוצעת, מעולם לא חסר לנו כלום. ההורים שלי היו אנשי עבודה. אימא שלי עבדה בתור כוח עזר בבית חולים בלינסון שבפתח תקווה ואבא שלי עבד בתור עוזר מחסנאי ברמת גן. כל יום הם היו עולים על אוטובוס ישיר בשעה חמש בבוקר ובשעה 6 כבר מתחילים לעבוד. בתקופה הזו האחיות שלי היו בחטיבה ואחי למד בפנימית הדסה נעורים.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, היינו רק שנה בארץ ישראל, לא הכרנו ולא הבנו מה צריך לעשות או איך להתנהג. הדבר היחיד שידענו היה שצריך לסגור ולאטום את החלונות. גם בתקופה הזו יהודים חיו באיראן באופן רגוע ללא שינוי.

עד כיתה ח' למדתי בבית ספר ממלכתי תל מונד. בתקופה הזו מכיתה ט' צריך לבחור אם לעבור לבית ספר מקצועי או עיוני. אני החלטתי ללכת לבית ספר מקצועי – הדסה נעורים בכפר ויתקין. בחרתי במקצוע טכנאי מטוסים והייתי בין המצטיינים בשכבה. אל בית הספר הגעתי עם הסעות כל יום. יצאתי בשעה 7 בבוקר מהבית וחזרתי בשעה 17:00, כך במשך ארבע שנים – מעולם לא איחרתי לאוטובוס ולבית הספר. בכיתה י"ב זומנתי לבחינות קורס טיס, היינו שלושה שנבחרנו מהשכבה. שני החברים לא עברו את תהליך הסינון הראשוני, ואני נשארתי עד לשלב האחרון.

התגייסתי לצבא ולאחר שלושה חודשים גם אני הודחתי מהקורס, וביקשו שאעבור לשרת ביחידת קומנדו 707. לא ידעתי עם מי להתייעץ והייתי שבור מההדחה של קורס הטיס, לכן סירבתי להתגייסות ל-707. הצטערתי על ההחלטה כבר חצי שעה אחר כך, אך זה היה אבוד. המשכתי את השירות הצבאי שלי בחיל האוויר כטכנאי מטוסים. עבדתי על מטוס פנטום במשך שלוש שנים. במהלך התקופה קיבלתי פעמיים תעודת הצטיינות.

בשנת 1976 השתחררתי מהצבא. כשנה אחר כך רציתי לטוס חזרה לטהרן לטיול שורשים עם סבתא שלי, אבל עקב השמועות על עלייתו וחזרתו של אחמדינג'אד ביטלנו את הטיול. עלייתו לשלטון התרחשה בעקבות האישור של ארה"ב וצרפת. הן אישרו את עלייתו לטהרן ואז לקח את השליטה. כבר אז התחילו מהומות ברחובות, חלק מהעם באיראן חשב שמי שהוא נביא דת יביא איתו תקופה טובה יותר, אך אחמדינג'אד הפך את איראן לחשוכה ופרימיטיבית. מאז וכבר 50 שנה עדיין העם האיראני סובל משלטון הדת, ולא רק העם האיראני – אלא כל העולם. אחד מהדודים שלי היה איש עשיר מאוד שעסק בבימוי וקולנוע, הוא השאיר אלפי דולרים ועבודות קולנוע שהוא הפיק ופשוט ברח כל עוד נפשו בו יחד עם משפחתו לארה"ב. שאר המשפחה המורחבת שנשארה בטהרן נאלצה לברוח ממש בדקה ה- 90, לאחר עלייתו לשלטון. המעמד של יהודי איראן השתנה בין לילה והפך למסוכן מאוד, כל מה שהכרנו כילדים נעלם. השגרירות האמריקאית נסגרה, וכך הסתיימה מערכת היחסים השקטה והשלווה של איראן עם ישראל ושאר מדינות העולם המערבי. בשנת 1978 איראן כבר הפכה למדינה מוסלמית רדיקלית.

לאחר תקופה של שלוש שנים, ב-1979 עברתי לחי"ר, עשיתי טירונות קצרה לטובת המעבר בין החילות. לחמתי במספר מלחמות: מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה.

בשנת 1980 הכרתי את אשתי דאז, וב-1981 נולדה אלינור, שהיא אימא של נועם.

הזוית האישית

סבא אבי: כשישבנו ודיברנו על השורשים שלך, שהם גם השורשים שלי, נזכרתי שהייתי ילד בגילך (עליתי לישראל בגיל 12) וחוויתי את החוויה של עולה חדש, ילד בלי שפה ועם קשיי קליטה בארץ ישראל. בנוסף נזכרתי איך סללתי את הדרך שלי עם ה'צברים' בארץ, ללמוד שפה ולהיות חלק מהנוף הישראלי עם מכנסיים קצרים, סנדלים וכובע טמבל. ניסיתי להיות הכי טוב שאפשר ולהגיע בסוף התיכון לקורס טיס. בסך הכל זו הייתה חוויה חיובית וכיפית. מאוד התרגשתי ונשאר לי טעם של עוד.

נועם הנכד המתעד: מאוד נהניתי וגם למדתי דברים נוספים על סבא. גם לי אישית נשאר טעם של עוד. אני מקווה שבהמשך אוכל לשמוע עוד סיפורים מפיו של סבא.