מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה אמון, נולדתי ב-15 בדצמבר 1955 בגרמניה. אני דור שני לניצולי שואה. עליתי לארץ בשנת 1962. אבי ניצול אושוויץ ובירקנאו. אמי הצליחה להימלט עם חלק מהמשפחה שלנו בזכות גרמנים שפגשה, אשר החביאו אותם. לצערי, היא לא דיברה הרבה על התקופה ההיא, אבל אני יודעת שסבתי נפטרה במהלך השואה ולא זכיתי להכיר אותה.

אבי, יליד פולין, עבר עם משפחתו לפריז כשהיה בן שנתיים. בזמן המלחמה היו לו עוד שני אחים. שלושת האחים נלקחו למחנה בצרפת שנקרא "פיקיויה" ואמרו להוריו שזה מחנה עבודה. משם הועברו האחים לאושוויץ, כשכל אחד מהם הועבר במועד אחר. באושוויץ התעללו בהם קשות, אבל אבי הצליח להינצל בזכות ידיעתו את השפה הגרמנית.

אבי ידע גרמנית מכיוון שלהוריו היה מפעל לעורות בו ייצרו מוצרי עור כמו ארנקים ותיקים. אבי היה הסוכן הנוסע שלהם והיה נוסע לגרמניה, וכך למד גרמנית שוטפת. באושוויץ, כאשר שאלו מי יודע לקרוא ולכתוב בגרמנית, הוא הרים את ידו, למרות שלא ידע לכתוב. במבחן במכונת כתיבה היו לו הרבה טעויות ורצו להורגו, אך קצין אמר שילמד אותו, וכך ניצל. הוא היה אחראי על הרשימות בהן נכתב מי הגיע למחנה ומי במצב בריאותי רע וצריך להרוג אותו. הוא הבין שמי שמופיע ברשימות ימות, ולכן התחיל להוציא מהרשימות שמות רנדומליים של ילדים, נשים וגברים, ובכך הציל את חייהם.

באחת הרשימות ראה את שמו של אחיו הקטן. הוא מחק את שמו מהרשימה ובכך הציל אותו. האח השלישי נהרג בשואה. הם שהו יחד באושוויץ עד כניסת כוחות צבא ארצות הברית ששיחררו אותם.

הוריו של אבי הבינו שהילדים לא יחזרו ממחנה העבודה, לכן ברחו והסתתרו בכפר בצרפת עד תום המלחמה. הם מעולם לא דיברו על מה שעברו ועל מה שקרה לאמיל, הבן השלישי שנהרג. ככל הנראה מתוך אשמה והכחשה של מה שקרה.

אבי תמיד אמר שנשאר בחיים כי יש לו ייעוד לספר ולתעד את השואה ולהעביר לדורות הצעירים את מה שקרה כדי שלא נשכח. הוא למד ספרדית ונתן עדויות במגוון שפות לקבוצות שהגיעו מחו"ל בבתי ספר, באוניברסיטאות ובמקומות אחרים אליהם הוזמן לדבר. היה לו קשה לספר על מה שקרה, אך זה היה חשוב לו מאוד. לעומתו, אחיו לא דיבר על השואה, ובזכות התיעוד של אבי, משפחת אחיו ידעה מה קרה. התיעוד מצוי בתל יצחק בקלטות וידיאו וגם בוושינגטון, ארצות הברית, במוזיאון לזכר השואה. אחרי המלחמה חזרו אבי, הוריו ואחיו לפריז. השכנים הגויים שמרו להם על הדירה והם הצליחו לשקם את העסק. בזכות העסק המשפחתי אבי הכיר את אמי והם התחתנו. בגלל צרכי העסק, הוריי עברו לגרמניה ושם נולדתי. בשנת 1962, כשהייתי בת 6, עלינו לארץ באונייה שנקראה "תיאודור הרצל" יחד עם סבי, סבתי ודודי. השתקענו בארץ וגידלנו כאן את המשפחות שלנו.

כשעליתי לישראל לא ידעתי עברית אלא רק גרמנית וקצת צרפתית. בהתחלה גרנו ברמת גן ולא הבנתי את השפה, המנהגים, המשחקים והתרבות, אך ילדים מבינים שפת סימנים ומהר קלטתי את השפה, הרבה יותר מהר מהוריי, שלמדו עברית באולפן. אחרי מספר חודשים עברנו לנתניה ושם ביליתי את כל שנותיי עד החתונה. הייתה לי ילדות נהדרת ובית הספר היה קרוב לבית. היו לי חברות טובות וקרובות ועד היום יש לי חברה שאני בקשר איתה מאז כיתה ח', אנו מתראות לעיתים קרובות. באותה תקופה לא הייתה טלוויזיה אלא רק טרנזיסטור, והיינו מאזינות לסדרות רדיו ושירים. שיחקנו משחקים כמו קלאס, כדורגל (כן, גם הבנות) וגומי. עשיתי המון פעילות ספורטיבית כי כל הזמן היינו מחוץ לבית.

הטלוויזיה הייתה אירוע מכונן בחיינו. היה רק ערוץ אחד, והשכן הראשון שקנה טלוויזיה הזמין את כולם לראות חדשות, זה היה אירוע חגיגי. השידורים היו בשחור ולבן. ילדותי הייתה מדהימה, ולמרות שהייתי בת לניצולי שואה, אף פעם לא הרגשתי מועקה, פחד ממחסור או הרגשה רעה. תמיד הבית היה חם ואוהב והיו לנו המון חברים שהיו כמובן חלק חשוב מאוד מהילדות.

התגייסתי לצבא באוגוסט 1974 אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתי בגיוס הראשון אחרי המלחמה. המחזור מעליי כבר השתתף במלחמה והכרתי חבר שנפל בקרב. לא ידעתי מראש היכן אשרת, שיבצו אותי לחייל כללי. חודשיים לאחר הטירונות שלחו אותי לקורס קצינות. את קורס הקצינות עברתי בבה"ד 12 ובסיומו יועדתי להיות קצינת תנאי שירות (ת"ש). במסגרת התפקיד דאגתי לחיילים עם בעיות בבית או צרכים מיוחדים שהצבא צריך היה לספק להם. שובצתי לבסיס לא פשוט שבו היו הרבה חיילים עם בעיות התנהגות, שקראו להם "נערי רפול" על שם הרמטכ"ל שאמר ש'כולם מתאימים לצבא'. הבסיס היה בה"ד 6.

בבסיס היה קורס נהגים וקורס טבחים, והיו לי חיילות שעזרו לי בעבודה וניסינו לעזור להם ככל שיכולנו. הצבא נתן גב כלכלי לאותם חיילים. ביקרתי אותם בבתיהם בכל הארץ וראיינתי את משפחותיהם, ואז הצבא החליט איך לעזור להם. רוב החיילים הללו הצליחו להשתלב במסגרת הצבאית ולהשתקם.

לקראת סוף השירות הצבאי הייתי די מותשת וביקשתי בחצי השנה האחרונה של השירות לעשות משהו יותר קליל, ולכן עברתי להיות קצינה בקריה בתל אביב, אצל ראש הג"א. שם נקלעתי למבצע שחרור החטופים באנטבה ושמחתי להיות בורג קטן במבצע הזה. אחרי שנתיים עזבתי את הצבא בדרגת סגן והחלטתי לא לחתום קבע, למרות השירות המעניין. באוגוסט 1976 סיימתי את שירותי הצבאי והשתחררתי.

הזוית האישית

טום הנכד המתעד: היה לי מאוד חשוב להכיר את הסיפור המשפחתי בזמן השואה. היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא ואני מאחל לה את כל הטוב בעולם. היה מאוד מרתק ומעניין לשמוע את כל הסיפור המשפחתי ולדעת מה משפחתי עברה בזמן השואה.

סבתא לאה: היה מאוד מרגש להכין את עבודת התיעוד עם טום, במיוחד מאחר והפנייה באה ממנו בנוגע לסיפור השואה של אבי שהוא הכיר מעט, אך רצה להתעמק בו יותר ולשמוע את הצד שלי, כדור שני לניצול שואה. טום גילה התעניינות רבה מעבר לסיפור התיעוד שהגיש במסגרת התכנית, ובילינו הרבה שעות ביחד בשיחה על הנושא.