מאגר סיפורי מורשת

אני חוה אביבי, לבית לניר, וזהו סיפור חיי.

הוריי, הוריהם והקמת 'מולדת'

הוריי, דורה ומאיר לניר, ילידי העיר נירנברג שבגרמניה, היו בני זוג עוד בגרמניה. שניהם למדו באוניברסיטה בגרמניה – אבי למד משפטים ואמי למדה רפואת שיניים.

בשנת 1933, עם עלות הנאצים לשלטון ותחילת ההתנכלויות ליהודים, עזבו שניהם את הלימודים, בהיותם בני 22. אמי הגיעה לאנגליה לחווה כדי ללמוד חקלאות. אבי נסע לשוויץ יחד עם חבר והמתין שם מספר חודשים עד לקבלת אישורי כניסה לארץ. כאשר הגיע ארצה, עבד כפועל בשני משקים בנהלל.

מאיר ודורה ביום חתונתם 

בשנת 1934, בגיל 23, אמי עלתה ארצה לנהלל, לביה"ס לבנות, בניהולה של הגב' חנה מייזל. הוריי נישאו בשנת 1936 בנהלל ונשלחו לאירופה כדי לפעול למען העלאת יהודים ארצה. עם חזרתם משליחותם, יצרו קבוצת חברים להתיישבות חקלאית. הקבוצה נקראה "גרעין וולנר" – שכן וולנר היה שם משפחתו של אבי אשר ארגן את קבוצת ההתיישבות הזו.

ב-4.7.1937 עלתה אותה קבוצה על אדמות קק"ל ברמות יששכר וייסדה את המושב השיתופי "מולדת", כישוב "חומה ומגדל". הם עשו זאת בעזרת אנשים מישובי הסביבה – גבע, כפר יחזקאל ועין חרוד.

ב- 1939, פרצה שריפה גדולה שכילתה את הישוב "מולדת" כולו. במזל רב, לא היו פגיעות בנפש. כעבור ימים אחדים, עלה הישוב מחדש על הקרקע, מרחק מה מזרחה מנקודתו המקורית. בשנה זו, 1939, עלו ארצה מגרמניה הורי אבי, חנוך וצילי וולנר, וקבעו את מושבם במולדת. סבי עזר בעבודות הקלות במשק בעוד סבתי נשארה בבית.

סיפור "מולדת" כישוב חומה ומגדל והשרפה שכילתה את הכל – סרטון 

מאיר עובד בשדות מולדת

באותה השנה, לאחר פרוץ מלחה"ע השנייה, אמה של אמי, הנרייטה (הני) שטיינהרדט, הגיעה לביקור בארץ. יצחק, אבי אמי, נפטר בגרמניה שנים אחדות קודם לכן. אמי הפצירה בסבתי שתשאר בארץ, לאור המצב בגרמניה אך היא התעקשה לחזור "לסדר ולסגור שם את העניינים" ואז לשוב לארץ. היא מעולם לא זכתה לשוב.

במרץ 1942, כשמלחה"ע השנייה הייתה בעיצומה, סבתי נלקחה עם רבים ממכריה ובני עירה נירנברג, לפולין. שם, ביער ליד העיירה איזביצה, טבחו ורצחו את כולם.

לפני שנים ספורות, רוני אחותי ואני, השתתפנו במסע לפולין ולבקשתנו קבוצתנו הגיעה ליער זה שליד איזביצה, לאותו המקום בו טמונה סבתנו יחד עם יהודים רבים אחרים. לכבודה ערכנו שם טקס מרגש, הדלקנו נר, וקראנו את הגלויה התחתונה, שנכתבה על ידי סבתי ונשלחה ממחנה הריכוז שבאיזביצה אל בת דודתה של אמי בהולנד. בת הדודה שלחה את הגלויה ארצה, לאמי. אמי תרגמה את הגלויה בעבורנו וכן גלויה שנשלחה חודש קודם לכן, כשסבתי עדיין הייתה בנירנברג, גרמניה.

גלויות אחרונות שנשלחו מסבתא הני (הנרייטה) זמן קצר לפני הירצחה בשואה

הנרייטה (הני) שטיינהרדט

בונים את מולדת 

ילדותי ואורח החיים

1.4.1942 – י"ד בניסן התש"ב, ערב ליל הסדר, נולדתי.

הוריי ואני, 1944

בילדותי המאוד מוקדמת (עד גיל 5, לערך) גרתי עם הוריי בבית קטן: חדר אחד להוריי, חדר נוסף לזוג החברים עזרא ואילזה וולף ובאמצע – חדר קטן משותף לאורי, בנם, ולי. ב-1945 הצטרפה רוני אחותי לחדרנו.

המקלחת הייתה משותפת לחברים המבוגרים ולילדים, היה זה מבנה גדול מפח ובו מחיצה (עם חורים רבים…) בין הגברים והנשים וזמן המקלחת התארך מאד, בשל כך… המטבח היה מחוץ לבית וגם הוא עשוי פח. בקיץ שרר שם חום אימים ובחורף היה קר והגשם דפק בחוזקה על הפח. בין שתי המשפחות הייתה מחיצה – גם היא עשויה פח. השירותים היו מחוץ לבית, במרחק מה מהמטבח, היה מבנה קטן, גם הוא מפח, עם בור 'בול פגיעה'…

מטבח מפוצל

האור בערב היה קלוש והיו הרבה הפסקות חשמל, מאחר ואספקת החשמל הייתה ע"י מנוע דיזל שעבד קשה מאד! היה צריך לספק חשמל לבתי המגורים, לרפת, לדיר ולעוד ענפי משק. שנים אח"כ חוברנו לרשת החשמל הארצית והבעיות באו על פתרונן.

תקשורת – שנים רבות היה רק טלפון אחד שנמצא במזכירות המושב. משפחתי קיבלה טלפון כשאבי התמנה לתפקיד יו"ר המועצה האזורית גלבוע ב- 1959. הרדיו והעיתון היו האמצעים היחידים לקבלת חדשות וידיעות על הנעשה בארץ ובעולם.

אוג' 1945 – אחותי רוני נולדה.

מאי 1948 – הייתי כבת 6 כשהוכרזה העצמאות. הייתה שמחה גדולה מאד בארץ ואצלנו במושב החברים והילדים שרו ורקדו במעגלי הורה ליד המזכירות, עד שעות הלילה המאוחרות.

בגיל 5 לערך, 1947

אז פרצה מלחמת השחרור. לא היו מקלטים אלא תעלות פתוחות, לא הרחק ממבנה השירותים. אני זוכרת היטב מטוס עירקי מעלינו, שהטיל מספר פצצות במולדת ושאחת הפצצות פגעה אנושות באם ובנותיה שלא הספיקו להגיע לתעלה-מקלט שליד ביתן. הבת הבכורה, יונה פרומן, נהרגה, ואילו אמה ואחותה נפצעו ולאחר כמה ימים בביה"ח הן חזרו הביתה.

גן ובי"ס – את הגן וביה"ס היסודי סיימתי עם בני כיתתי, במולדת. ביה"ס התיכון היה בי"ס אזורי שנמצא בעין חרוד איחוד. למדו איתנו ילדים מגבע, תל יוסף, עין חרוד, רמת צבי וכפר יחזקאל.

בשנות נעורינו עבדנו 3 פעמים בשבוע בשעות אחה"צ במשק, בענפיו השונים. כמו כן, הייתה חברת ילדים, בה השתלבנו מכיתה ז' ומעלה. בחברת הילדים היו מעט פעולות עיוניות ויותר מכך היו משחקים, טיולים ומחנות.

הייתה תקופה בה הדרכתי כתות צעירות ממני ב-3-4 שנים. אהבתי מאד להדריך. בחופשות הקיץ היו לנו קייטנות עם ילדים מרגבה ומכפר חיטים. מאחר שמולדת אינה ליד ים ולא הייתה אז בריכת שחיה בישוב (אספקת המים המוקצבת למולדת היתה דלה ביותר), הקייטנות מוקמו קרוב לחוף הים, לרב בטנטורה (גשר הזיו) או בחוף הבונים. אהבתי מאד את הקייטנות האלו, הכרנו ילדים נוספים, גרנו באוהלים והיו פעילויות מעניינות והרבה שחיה בים.

1950 – אחי, דורון, נולד. בשנה זו עברנו לבית קבע משלנו ובו מטבח, שירותים ומקלחת!  מעט לפני לידת דורון, בעקבות בקשתו של דוד בן-גוריון לעברות שמות משפחה לועזיים, שונה שם משפחתנו מוולנר ל-לניר.

1959 – אבי, מאיר, נבחר ליו"ר המועצה האזורית גלבוע. בזכות תפקידו זה, קיבלנו לביתנו במולדת טלפון, דבר שהיה יוצא דופן באותה תקופה, ואבי קיבל מכונית! גם המכונית הייתה דבר חריג. אבי מצא עניין רב בעבודתו זו והשקיע מאמצים רבים בפיתוח האזור, כולל תחילת פיתוח אתר מעין חרוד, הידוק הקשרים ושיתוף הפעולה עם תושבי הכפרים הערביים שבמועצה ועוד.

בספט' 1969 נפטר אבי באופן פתאומי מדום לב. העצב, החוסר וההלם היו קשים מאד.

1960 – סיימתי את ביה"ס והתגייסתי לצבא עם אחדות מבנות כיתתי. נהניתי מאד בטירונות. תכננתי שבשירותי הצבאי אהיה בתפקיד הדרכה או פיקוד. לקראת סוף הטירונות, הסתבר שיש אפשרות ללמוד ולעבוד בביה"ס לאחיות בתל השומר. מפאת חוסר נרשמות ללימודים שם, הוחלט שמהמחזור שלי יגויסו 30 חיילות לצורך זה. התייעצתי עם הוריי והחלטתי להתנדב. כך מצאתי את עצמי בתל השומר, בי"ח ענק, מבנים חד קומתיים פזורים וביניהם מדשאות שעליהן מסתובבים החולים בפיג'מות כחולות. חטפתי שוק! היה נראה כאילו כל העולם חולה.

בביה"ס לאחיות, תל השומר, 1961

העובדה שאבי קיבל במסגרת עבודתו מכונית וטלפון הביתה היוותה הקלה גדולה מאד משום שבשנות ה-60', מאז גיוסי לצבא, היה הקשר עם הבית קל הרבה יותר וגם זכיתי לביקוריו של אבי מדי פעם, כשהיה בת"א מתוקף תפקידו.

במהלך שנת 1961, זכיתי להכיר את שמעון אביבי, דרך אורי וולף (ששם משפחתו שונה ל-גולן), חברי לחדר הילדים במשך 5 שנותינו הראשונות. שמעון ואורי נפגשו כטירונים בחיל התותחנים, משם עברו לתקופה קצרה לחיל השריון ובדרכם למבדקי הקצונה בבסיס תל השומר, באו לבקרני בשיכון התלמידות בביה"ח. כעבור מס' חודשים נוצר הקשר בינינו. סבא שמעון היה כבר בקורס קצינים.

סבא שמעון

סבא שמעון נולד בשנת 1.11.42 בתל אביב, להוריו נטע (אשר עלתה מפולין) ויצחק (שעלה מלטביה) מלר. כעבור שנים אחדות שינו אף הם את שם משפחתם ל-אביבי. שם זה נבחר היות והיה זה כינויו של סבא יצחק ב'הגנה'. כשמלאו לסבא שמעון 13 חודשים, נולדה אחותו זיוה. מתל אביב עברה המשפחה לרמת גן, בתקופת מלחמת השחרור. הייתה זו שכונה חדשה, מוקפת פרדסים. בחציו השני של הבית הדו-משפחתי גרה משפ' גרינברג – יוסף (אחיה של סבתא נטע), אשתו חדוה וילדיהם שמעון ודינה.

שמעון למד בביה"ס היסודי 'עמישב', קרוב לביתו. בתיכון היה ב'אהל שם', רחוק יותר מהבית. סבתא נטע עסקה בחינוך, ניהלה מס' גני ילדים ומעונות של 'ארגון אימהות עובדות' ואילו סבא יצחק עבד בבית החרושת לממתקים 'עלית', במח' השוקולד – לשמחת הילדים והנכדים, ברבות השנים. שמעון היה חניך בתנועת 'הנוער העובד' ובכתה י"ב פרש.

לאחר קורס קצינים, בשנת 1961, סבא שמעון הוצב בבסיס פיקוד צפון, כקצין שטח בחיל המודיעין. הוא עסק הרבה מאד בצילום ופיענוח תצלומי אויר ואהב מאד את עיסוקו זה ואת סיורי השטח הרגליים.

שמעון, כקצין בפיקוד צפון, 1964

עניין זה מתחבר מאד לאהבה נוספת שהתפתחה אצלו לאורך השנים – קריאת מפות. לא רק זאת, סבא שמעון אף היה מוצא טעויות בפרסומי מפות של החב' למפות ומעדכן את החב' לגבי הטעויות.

יש לזכור שבשנים בהן היינו בצבא, היו מעט מאד טלפונים פרטיים ועלות השימוש בהם גם הייתה גבוהה מאד. כמו כן, גם רכבים פרטיים לא היו הרבה בנמצא. לכן, מפאת הריחוק הגיאוגרפי בינינו, הקשר העיקרי היה באמצעות כתיבת מכתבים. מאחר שהיינו חיילים, כל מכתב עבר בדיקת צנזורה, שמא נדליף מידע חסוי…

חיינו הבוגרים

1964 – סבא ואני נישאנו. סבא היה עדיין חודשים ספורים בצבא הקבע בדרגת סגן ואני אחות בביה"ח תל השומר.

סבא שמעון ואני בחתונתנו במולדת, 25.8.1964

רכשנו דירה קטנה ונחמדה בשיכון חדש ברמת גן, קרוב מאד למקום עבודתי ואילו סבא, לאחר שחרורו מהצבא, החל לעבוד במשרד הבטחון בת"א, לשם התנייד בטוסטוס. בערבים, למד סבא באוניברסיטה העברית שבת"א. האוניברסיטה הייתה אז בחיתוליה ומגוון המקצועות היה מצומצם. אך לסבא היה חשוב מאד להשיג תואר ראשון, בשלב זה, ולכן למד מדעי המדינה וסוציולוגיה.

1966 – נולדה שרון, בתנו הבכורה

1967 – מלחמת ששת הימים

1969 – חודשיים לפני מות אבי נולדה מיכל, בתנו השנייה

קיץ 1970 – התפטרתי מעבודתי בביה"ח לרגל השליחות של סבא שמעון לבריסל, בירת בלגיה.

השליחות לבלגיה – זו הייתה לנו יציאתנו הראשונה לחו"ל! דירתנו היפה הייתה ממוקמת בבניין ענק בקומה ה-16 והאחרונה. כל אחד מאיתנו התאקלם בקצב שלו. נהנינו מאד מהטיולים בבלגיה ובאירופה. סבא שמעון היה עסוק מאד בעבודה. אלו היו שנים קשות מאד ליהודים ולישראלים באירופה.

ב-1972 אירע רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. בנוסף, היו פגיעות קשות בעובדי שגרירויות ישראל ברחבי אירופה עד כדי רציחותיהם של ברוך כהן ז"ל ויעקב בר סימן טוב ז"ל. עקב ההתנקשויות בשליחים היה מתח בקרב הישראלים.

בשנה זו נולד בננו יאיר, בביה"ח 'הצלב האדום'.

1973 – עדיין בבריסל, מלחמת יום הכיפורים. היה קשה ביותר לחוות את המלחמה מרחוק.

ביומה האחרון של המלחמה, התחתן אחי, דורון. ליאיר, שהיה תינוק, ולי היו כרטיסים מוכנים מבעוד מועד לטיסה ארצה לחתונה, אך בשל המלחמה, שוריינו כל המקומות בטיסות לחיילים החוזרים ארצה ואזרחים לא הורשו לטוס. לכן לא נכחתי בחתונתו של אחי.

1975 – חזרה ארצה, לדירתנו החדשה ברעננה. שרון ומיכל לבי"ס ויאיר לגן.

סבא שמעון חזר ל'משרד', שהפעם כבר ידעתי מעט יותר על מהותו ('המוסד'). ובכל זאת, מעולם לא סיפר ולא דיבר על עבודתו. אט אט התקדם במעלה התפקידים והדרגות.

אני עבדתי בביה"ח השיקומי "בית לוינשטיין". בחרתי לעבוד בלילות (2-3 בשבוע) כדי להיות בבית כשהילדים חוזרים הביתה. העבודה הייתה קשה, לא מעניינת ולא מספקת. כך 5 שנים.

1980 – שליחות שניה ואחרונה – והפעם ללונדון, בירת אנגליה. שרון, מיכל ויאיר למדו בבי"ס יהודיים, יום לימודים ארוך אך הכיף: 5 ימי לימודים בלבד, כמו בבלגיה! סבא שמעון עבד בשגרירות שעות רבות ככל שנדרש. אני למדתי בבי"ס ל'טכניקת אלכסנדר'. כך רכשתי מקצוע נוסף מעניין ומועיל. נהניתי מאד.

1982 – ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון אותו הכרנו היטב, שלמה ארגוב, אשר נפצע אנושות.

לאחר מכן, פרצה מלחמת 'שלום הגליל'.

1984 – שרון סיימה תיכון וחזרנו ארצה, לרעננה. סבא שמעון שוב קודם בעבודה, אני חזרתי לבית לוינשטיין ל-3 פעמים בשבוע ושילבתי גם את טכניקת אלכסנדר במרפאת הכאב בביה"ח. אחה"צ קיבלתי אנשים לשעורי אלכסנדר בבית.

שרון התגייסה לצבא, מיכל החלה תיכון ויאיר החל חט"ב.

1989-90 – סבא שמעון נשלח ללימודים ב'מכללה לבטחון לאומי' ותוך כדי כך סיים לימודי תואר שני ב'לימודי א"י' באונ' חיפה.

שנים אחדות לאחר מכן למד לימודי א"י ומורה דרך באונ' בר-אילן.

במהלך לימודי התואר השני בחיפה, למד סבא שמעון להכיר את העדה הדרוזית ובשנים המאוחרות יותר, לאחר צאתו לפנסיה, העמיק במחקריו אודות העדה, כתב עבודת דוקטורט (שיצאה כספר עב כרס) וכן 3 ספרים נוספים הקשורים לעדה.

1997 – אסון המסוקים. דביר לניר, בן אחי, נספה עם 72 חיילים וקצינים נוספים. שוק נורא בארץ ולנו, כמשפחה.

חודשים אחדים קודם לאסון המסוקים, עברנו לגור בכפר סבא.

1998 – פרשנו מעבודותינו.

סבא שמעון התמסר למחקריו, יצר קשרים טובים עם רבים מבני העדה הדרוזית והדריך טיולים בנושאים שונים הקשורים לעדה. הוא היה מדריך מעולה ואהוב מאד על מטייליו. אני התלוויתי להרבה מהסיורים ודרכו הכרתי אנשים שעד היום נמצאים עמי בקשר. אני המשכתי לעבוד בטכניקת אלכסנדר, ללמוד במכון אבשלום, יצאתי לטיולים ולמדתי בחוגים שונים.

2019 – סבא שמעון נפטר בגיל 76, באופן בלתי צפוי. הוא היה אדם מיוחד מאד, סקרן, למדן ומלומד, טוב לב, צנוע, שמח בחלקו, אוהב אדם ובעיקר אותנו, משפחתו האוהבת, הכואבת והמתגעגעת.

2022 – עברתי מכפר סבא לדיור מוגן באחוזת פולג שבתל יצחק.

באחוזת פולג אני נהנית מחברת האנשים, הרצאות, חוגים שונים ובנוסף הולכת לחוגים שונים מחוץ לאחוזת פולג כגון הרצאות על סרטים, סיורים במוזיאונים, קונצרטים, הצגות וכמובן מפגשי חברים ממעגלים שונים.

משלושת ילדינו אשר הקימו משפחות יש לנו 11 נכדים – 3 ילדים (בארי, יותם ויערה) לשרון ובעלה יואב תורג'מן, 4 ילדים (אלה, מור, טליה ועמרי) למיכל ובעלה אורי נבו ו-4 ילדים (אורי, תמר, הראל ועדי) ליאיר ואשתו יונית.

שיחזור תמונות במסגרת התוכנית: עמרי וסבתא

מימין: דצמבר 2016, משמאל: שחזור התמונה פברואר 2024

שבט אביבי – פסח 2022

הזוית האישית

סבתא חוה אביבי: בתכנית 'הקשר הרב-דורי' נוצר קשר אחר, מיוחד וקרוב עוד יותר עם נכדי עמרי. ניתן משך זמן ארוך דיו כדי שאכיר לו זמנים אחרים, בהם גדלו והתפתחו בני דורי. היו תקופות של מחסור חומרי אך לא רוחני. ימי מלחמה וגם ימי שקט (יחסי…). היה מעניין מאוד לפגוש במסגרת המפגשים בביה"ס באנשים שעלו ארצה ממקומות שונים בעולם ולהקשיב לסיפוריהם. מהלך ימי הכנת החומר ואיסופו לצורך התכנית היה חוויה מרגשת ומשמעותית בעבורי. היו למידה, שיתוף פעולה, התעניינות וסקרנות של עמרי, אני סיפרתי, הוא הקשיב, שאל והעלה על הכתב.

בנוסף לסיפוריי, סיירנו במושב מולדת בו נולדתי וגדלתי. עמרי ראה מבנים ישנים המיועדים לשימור ועוד מקומות מלפני שנים רבות. חוויה מיוחדת נוספת הייתה שיחזור הצילום המשותף שעשינו – אז והיום. גם אם הקשר עם עמרי היה קרוב קודם לכן, שכן בילינו יחד לא מעט והכרנו זה את עולמו של השני, התכנית איפשרה לנו עוד יותר זמן איכות יחדיו, למידה של עמרי של פרטים מחיי שאולי אחרת לא היה נחשף אליהם וצבירת חוויות משותפות נוספות. תודה רבה על ההזדמנות להשתתף בתכנית חשובה זו!

הנכד עמרי נבו: תכנית זו הייתה לדעתי מיוחדת, מלמדת ומהנה והיא ריגשה אותי בכך שלמדתי הרבה על סבתי ושמעתי הרבה סיפורים שלה שלא ידעתי אודותיהם. בנוסף, הכרתי סיפורים של סבים וסבתות שלא הכרתי. החוויה של לראות באמת את ביתה הראשון של סבתי, למשל, ללמוד עוד ולכתוב את סיפוריה הייתה בשבילי מהנה ומחדשת! הבנתי דברים על משפחתי ועל התנאים השונים והדברים שלא היו לסבתי בילדותה ובכללי, באותה תקופה. למדתי גם מהם 'ישובי חומה ומגדל' ושסבתי גדלה בישוב כזה, כמו כן סבתא הראתה לי את המאפיה שהייתה אז ועדיין יש בישוב זה בשם 'מולדת', שבו היא גדלה. היה מהנה ללמוד מסבתי סיפורים וללמד אותה מעט טכנולוגיה. הייתי ממליץ לאחרים להשתתף בתכנית זו גם.