מאגר סיפורי מורשת

סבי, פדהצור אלדד (פדהצור חדד), נולד בשנת 1945 בטריפולי שבלוב להוריו נסריה (שרה) וניסים חדד. השם פדהצור ניתן לו מתוך ספר במדבר. בתקופת הנשיאים היה נשיא לשבט מנשה שנקרא "גמליאל בן פדהצור" ומכאן נלקח שמו. לסבי היו שמונה אחים (כולם בנים), הוא היה האח השמיני במספר.

הוריו של סבי גרו בעיר טריפולי שבלוב. אביו הגיע ללוב מטוניס ואמו נולדה בלוב. אמו של סבי למדה בבית ספר בלוב וקיבלה חינוך איטלקי. בתקופה זו שלטו האיטלקים בלוב. במסגרת לימודיה ידעה אמו של סבי לקרוא ולכתוב איטלקית ואף דיברה את השפה. אמו התחתנה בגיל צעיר מאוד (17 וחצי) עם אביו ונולדו להם תשעה בנים ביניהם גם סבי. אמו של סבי הייתה עקרת בית וגידלה את כל תשעת הילדים. באותה תקופה לא היה מקובל שאימהות יוצאות לעבודה. אביו של סבי היה צורף בלוב והיה בעל חנות ברובע היהודי, בה יצר טבעות, שרשראות, תכשיטים וצמידים. אחיו הבכור של סבי, חיים, למד את עבודת הצורפות ועבד עם אביו בחנות.

סבי היה ילד קטן בלוב ולא זוכר הרבה מהתקופה ההיא, כל שהוא יודע הוא שמע מאחיו הגדולים או מאמו. הוא אומר שאכן משפחתו סבלה מאנטישמיות בוודאות. בהתחלה חיה משפחתו בשכנות וברובעים בתוך שכונות עם ערבים ממש דלת מול דלת. האחים של סבי למדו בלוב בבית ספר יהודי עם חינוך איטלקי, כולל לימוד השפה האיטלקית וגם חינוך ולימוד בבתי מדרש, כמו ישיבה כיום. הקהילה היהודית ניהלה את חייה בנפרד מהשכנים הערבים. הילדים למדו בבתי ספר נפרדים אך זה לא מנע מהם לקיים יחסי שכנות טובה ולהיעזר אחד בשני במקרה הצורך. היו אגודות ספורט שהתחרו ביניהם יהודים וערבים, והאחים של סבי הגדולים שיחקו בקבוצות היהודיות "מכבי טריפולי" והתחרו בקבוצות הערביות.

בשנת 1922 עלתה המפלגה הפשיסטית לשלטון באיטליה. מוסוליני, שליט איטליה, שלט גם בלוב. מוסוליני כרת ברית עם הגרמנים ועם היטלר. לאחר עליית שלטון הנאצים, כמו בכל העולם, גם היהודים בלוב סבלו ונפגעו קשות. השלטון הפשיסטי האיטלקי נתן למעשה גיבוי לערבים לפגוע ביהודים.

בשנת 1941 ניתנה הוראה על ידי הגרמנים והאיטלקים לגרש את התושבים בעלי נתינות זרה. אביו של סבי, במקור מתוניס, היה בעל נתינות תוניסאית-צרפתית. לכן אולצו הוא ומשפחתו לעקור מלוב לתוניס. בתוניס שוכנו המשפחות במחנה צבאי, וכל משפחה קיבלה חדרון קטן. התנאים במחנה היו קשים ושני האחים הבכורים של סבי, חיים ועודי, נשלחו למחנה עבודות כפייה. הם עבדו בחפירות ובפריקת מטענים מאוניות משא. יום אחד ניגש קצין גרמני אל משפחתו של סבי ואמר: "שמעתי שאתם צורפים", וביקש מהם לייצר תכשיטים עבורו. אביו של סבי, שהיה צורף אומן, נאלץ לצרוף עבורו תכשיטים. האחים הבכורים של סבי נאלצו לעזור לו בכל יום לאחר שחזרו מעבודות הכפייה בנמל. לאחר שחרורה וכיבושה של תוניס על ידי הצבא הבריטי במאי 1943 התאפשר ליהודים לחזור ללוב ומשפחתו של סבי חזרה ללוב.

בנובמבר 1945 פרצו פרעות בלוב, במהלכן נרצחו יהודים רבים, בתי כנסת ובתי מגורים הושחתו, ובתי עסק נשדדו ונהרסו כליל. היחסים בין היהודים לשכניהם הערבים הורעו מאוד. הבריטים, ששלטו אז בלוב, החלו לפעול לדיכוי הפרעות רק ביום השלישי לפרעות. באותם ימים הוקם ארגון ההגנה על ידי חברי התנועה הציונית. הפרעות הגבירו את רצונם של היהודים בלוב לעלות לארץ ישראל. בשנת 1948, תוך כדי מלחמת העצמאות, שוב התחוללו פרעות בלוב והיהודים בטריפולי אולצו להתפנות למחנות. גם לאחר שחזרו לביתם מהמחנות חזרו היהודים בלב כבד. החיים כבר לא התנהלו כמקודם, היהודים בהם משפחתו של סבי כבר לא נתנו אמון בשכניהם הערבים והם החלו לחלום על עלייה לארץ ישראל.

הפרעות האיצו וזירזו את המשפחה לעלות לארץ ישראל. המוסדות בארץ ישראל לא מיהרו לסייע ליהודי לוב במתן אשרות עלייה. לאחר לחצים כבדים של פעילי הציונים בלוב, ביניהם גם משפחתו של סבי, ניתנו אשרות עלייה ליהודי לוב והחלה העלייה הגדולה מלוב. בדצמבר 1950 עזבה משפחתו של סבי את לוב. האונייה שטה מלוב לנמל חיפה במשך שבעה ימים. הם אכלו, שתו וישנו באונייה. סבי היה ילד קטן אך הוא זוכר שהיו מסתובבים על הסיפון. אנשים סבלו מאוד והקיאו. השיט היה קשה ולא נעים לאנשים שמעולם לא שטו והאונייה לא הייתה אוניית פאר אלא אוניית משא שהעלו עליה עולים והובילו אותם ממקום למקום. שם האונייה היה "נגבה". האונייה הגיעה לארץ ישראל ועגנה בנמל חיפה ביום רביעי, 26 בדצמבר 1950. השלטון בלוב אסר על היהודים להוציא רכוש מלוב. ברגע שפעילי הציונות הורו להוריו של סבי לעזוב את לוב הם היו צריכים להשאיר הכל, לקחת איתם דברים מינימליים בלבד ולעלות לאונייה. הכל נעשה באופן מהיר.

אביו ואמו של סבי לקחו איתם כביכול קומקומים לקפה. את הקומקומים מילאו בכל מיני תכשיטי זהב, ומעל התכשיטים שמו קפה טחון כדי לכסות את הזהב. מעשה זה סייע למשפחתו של סבי להתקיים בשנים הראשונות בארץ.

אחד האחים הגדולים של סבי, עודי, שהיה שחקן כדורגל במכבי טריפולי וגם בעל בית קפה בעיר, התקשה לעזוב את החיים בטריפולי ונשאר שם עד שנת 1952. בתקופה בה שהו במעברה שלח להם באופן קבוע מצרכי מזון יבשים וכסף. בשנת 1952 הגעגועים הכריעו אותו, הוא עלה ארצה והצטרף למשפחתו בישראל.

כאשר הגיעו ארצה, הגיעה משפחתו של סבי למחנה עולים בעיר חיפה. לאחר שהיו מספר ימים במחנה עולים בחיפה עברו לחדרה למשך כחצי שנה, ומשם למעברה באור יהודה. הם חיו שם באוהלים ובצריפים. החיים היו קשים, אך לדבריו של סבי הייתה זו חוויה מיוחדת, כי הם לא ידעו משהו אחר. הימים היו ימי צנע ומחסור, בחורף היה קר מאוד והכול התעופף ברוח, ובקיץ היה חם מאוד. אבל הם קיבלו הכול ברוח טובה ובהבנה. כולם זכרו כמה רע היה להם כיהודים בלוב, ולכן בירכו על הגעתם לארץ ישראל ולמרות הקושי לא התלוננו.

בשנת 1956 ניסים, אביו של סבי, חלה במעברה ונפטר כשהיה בן 42 בלבד. הוא הותיר אחריו אישה ותשעה ילדים, רובם קטנים מאוד, ביניהם גם סבי.

סבי למד בבית ספר עממי באור יהודה. סבי היה תלמיד טוב ושקדן מאוד. עם סיום בית הספר העממי עזבה משפחתו של סבי את המעברה ועברה להתגורר בעיר בני ברק. סבי המשיך ללמוד לימודי ערב בבית ספר מקצועי "מכס פיין" בתל אביב, שנמצא מול הקריה ובנייני עזריאלי, אז נחשב לבית ספר מקצועי ברמה גבוהה מאוד. במכס פיין סבי רכש מקצוע של מסגרות מכנית. אז לא הייתה תעודת בגרות והוא קיבל תעודה לסיום בית ספר מקצועי.

ביום סבי עבד במקצוע המסגרות ובערב למד. לדבריו, זה לא היה קל ופשוט אך אלו היו החיים והוא קיבל זאת בהבנה. המצב הכלכלי לא היה קל. אמו דאגה לכלכלת תשעת בניה. אחיו הגדולים של סבי עבדו וסייעו לאמם בכלכלת הבית. האוכל היה בסיסי מאוד, מרכיביו העיקריים היו ביצים, קמח, סוכר, פסטה ושעועית. סבי מספר כי אמו הייתה מכינה כל יום נזיד תפוחי אדמה ושעועית שהיה מאוד טעים. הנזיד היה ארוחת הצהריים וארוחת ערב לו ולכל אחיו. את הנזיד הם היו אוכלים בדרך כלל עם לחם, אך לפעמים ביום שלישי עם קוסקוס. ביום שבת זה היה יום הבשר, היום היחיד בשבוע בו הם אכלו בשר או דג ונהנו מהמאכלים המסורתיים של העדה הלובית – מפרום, חריימה, קוסקוס וכדומה. לבית הספר היה לוקח סנדוויץ' עם קציצות ירק או סנדוויץ' מרגרינה וריבה, עם תוספת מיוחדת – מלפפון ירוק בתוך הסנדוויץ'. עד היום זה אחד הדברים האהובים עליו. סבי מעריך מאוד את אמו, אשר בזכותה כל ילדיה גדלו, למדו, התגייסו והצליחו בארץ ישראל. היא הייתה אשת חייל אמיתית.

בשנת 1963, במסיבת פורים, הוא הכיר את סבתא מטי ומאז הם ביחד. באותה שנה, בחודש אוגוסט, התגייס לצה"ל. שירת בחיל תותחנים ולאחר מכן בלוגיסטיקה (אג"א). סבי סיים קורס קצינים והמשיך בשירות כקצין בקבע עד שנת 1993. בשנת 1993, לאחר שלושים שנות שירות, פרש לפנסיה. במשך שנים אלו בצה"ל שירת ביחידות רבות ועבר חמש מלחמות: ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה.

בשנת 1969 נסע סבא למשלחת לארצות הברית מטעם הצבא. בתקופה ההיא כל מי ששירת בצה"ל והצטרף למשלחת צבאית מחוץ למדינה חויב לשנות את שם משפחתו לשם ישראלי. מאחר ופירוש השם חדד בערבית הוא ברזל, הציעו לו להחליף את שם משפחתו לשם ברזילי. סבא מספר: "לא כל כך התחברתי לשם הזה. בסופו של דבר החלטתי לשנות את השם לאלדד, שם קליט הדומה לשם חדד ומקורו מהתנ"ך. מאז ועד היום זהו שם משפחתנו, זהו גם השם בו מרבית האנשים מכנים אותי עד היום."

עוד מספר סבא: "במלחמת ההתשה, כשמה כן היא, המצרים התישו אותנו – היו יורים ללא הפסק במשך הרבה זמן ואנחנו היינו מחזירים. באחד הבקרים, בהפוגה, הלכתי להתגלח בחוץ על עוקב מים. לאחר שבוע ימים שלא היה זמן להתגלח, תוך כדי הגילוח, המצרים ירו עלינו ללא הפסקה ורצנו מיד למחסה. לאחר שהמצרים הפסיקו את הירי עלינו, מיד לתותחים להשיב אש. כשהחלטנו להפסיק לתקוף חזרתי לשטוף את הפנים כי הייתי עדיין עם הקצף גילוח עליי, וראיתי שהזקן המגולח די הולם אותי ואמרתי לעצמי: 'החל מהיום אני נשאר עם הזקן'." משנת 1968 ועד היום סבי מטפח זקן יפהפה שהפך ברבות השנים לסימן ההיכר שלו. בספר 'הקרב על תעלת סואץ, צילמו את סבי עם הזקן.

בצה"ל סבי עבר קורסים רבים והשתלמויות שהכשירו אותו לתפקידים שביצע. כמו כן, למד לימודים אקדמים באוניברסיטת תל אביב. הצבא היה המקום בו גדל, התחנך והתפתח. סבי אהב מאוד את השירות הצבאי. למרות הסיכון והקושי נהנה לשרת במסירות את מדינת ישראל לאורך השנים. עד היום סבי עושה מילואים בהתנדבות, מנהל את סניף האגודה למען החייל ברמת גן ותורם רבות לחיילים ולצבא.

את סבתא שלי סבא הכיר במסיבת פורים כאשר היו בערך בני 16. סבא הגיע עם חברים שלו וסבתא שלי הגיעה עם חברות שלה ושם הם הכירו. סבא היה מבוגר ממנה בשנה. אחרי תקופה קצרה סבי התגייס לצבא ולאחר מספר שנים הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים.

סבא שלי שירת בצבא במשך שלושים שנה עד אשר השתחרר לפני כ-24 שנה. הוא היה חוזר אחת לשלושה שבועות הביתה מהצבא. זה היה קשה מאוד אבל ההורים של סבתא עזרו לה מאוד לגדל את הילדים וסייעו לה בעבודות הבית.

בשנת 1970, לאחר הנישואין, סבתי וסבי גרו ברמת גן בבית קטן בגודל שני חדרים. לקראת הולדתה של בתם הבכורה שרון באמצע 1971, הם שיפצו את הבית והפכו את החלל שבו להרבה יותר גדול. הם גרו בבית הזה שנתיים עד שבתם השנייה נולדה, אז עברו לבני ברק לבית יותר גדול. שם גרו משנת 1974 עד 1986. בתקופה זו סבי וסבתי רצו שילדיהם ילמדו בתיכון "בליך" שברמת גן, ולכן החליטו לעבור דירה לרמת גן. בתחילה עברו לדירה שכורה. אבי (שהיה אז בכיתה ב'), מירב (שהייתה אז בכיתה ו') ושרון (שעלתה לכיתה ט' בתיכון בליך) נאלצו לעבור לבית ספר אחר ללא חברים. סבתי זוכרת כי היו מעט במשבר, אולם למזלם היו ילדים מאוד חברותיים ורכשו חברים במהירות בלי כל בעיה. לאחר כשנתיים בהן התגוררו בשכירות, עברה משפחתה של אבי לדירה בבניין חדש יותר שגרו בו עד לפני חמש שנים. כיום סבי וסבתי מתגוררים בדירה חדשה ברמת גן.

הזוית האישית

איה הנכדה המתעדת: נפגשתי עם סבא מספר פעמים למטרת עבודת תיעוד השורשים. נהניתי מהשיח עמו. למדתי דברים חדשים על עברו ועל המשפחה שלא ידעתי קודם לכן. הרגשתי שהיה לי זמן איכות עם סבא ללא נכדים נוספים.

סבא פדהצור: נהניתי להיפגש עם איה נכדתי היקרה ולספר לה על עברי ועל ילדותי. המפגש עמה הזכיר לי את חיי בתור נער צעיר ועורר בי געגועים לתקופה זו. שמחתי להיפגש עם איה ולהעמיק בינינו את הקשר של סבא ונכדה. אני שמח שנתנה לי את האפשרות הזו, ואני מאחל לה בריאות והצלחה.