מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה שנהר, אני סבתא של נבו בן ברק. נולדתי בתאריך 13.3.1939 בארץ ישראל וגדלתי במושבה קטנה בשם באר יעקב, שתושביה היו  פרדסנים.

הוריי נולדו בטורקיה. אבי עלה לארץ בשנת 1927, כאשר המנדט הבריטי שלט בארץ ישראל ("פלשתינה" של אז). הבריטים אסרו כניסת יהודים לארץ, ולכן הוא נאלץ להשיג גבולות. חלק מהדרך לארץ הוא עבר ברכיבה על חמור, חלק הוא הלך ברגל, שיחד שומרי גבול, עד שלבסוף הגיע למושבה באר יעקב. הוא רכש חלקת אדמה קטנה, ובמו ידיו בנה והקים צריף קטן למגורים.

אמי עלתה לארץ מספר שנים מאוחר יותר באונייה. היא פגשה את אבי, שחיכה לה בארץ. הם התחתנו והקימו משפחה בצריף הקטן שאבי הקים במו ידיו. אני ילדה רביעית למשפחה בת שבעה ילדים. גדלתי במושבה פסטורלית שבתיה מוקפים בפרדסים. באביב הריח של פריחת ההדרים היה ממש משכר. עד היום הריח הזה מעורר בי געגוע. כאמור, היתה זו מושבה קטנה, שבה שני רחובות וכ-30 משפחות בלבד, שכולם התפרנסו מחקלאות.

לא היו במושבה גני ילדים. עד גיל בית ספר היינו עם אימא שלי בבית. נפגשנו בחצרות עם הילדים של השכנים, ושיחקנו מתחת לעצי ההדרים. סידרנו לנו פינת בובות וצעצועים, טיפסנו על עצים, שיחקנו מחבואים ותופסת יחד.

בית הספר מנה בסך הכול כמה עשרות תלמידים. בכל כיתה למדו שמונה או עשרה תלמידים. היה לנו מורה אחד שלימד שתי כיתות בחדר אחד, וכך סיימנו בית ספר יסודי.

האווירה ששררה בישוב הייתה אוירה של משפחה, והיינו ממש  אחים, משפחה אחת גדולה.

בילדותי

מבחינה כלכלית לא היה כסף, אבל גם לא חסר דבר. הייתה לנו גינת ירק, היו עיזים שסיפקו לנו חלב. אמי הייתה מכינה גבינות מחלב העיזים. הסתובבו תרנגולות בחצר שסיפקו לנו ביצים.

המושבה שלנו הייתה מוקפת בכפרים ערביים. היחסים עם התושבים הערביים היו טובים מאוד. הכובסת הייתה ערביה מהכפר הסמוך. מדי בוקר, ערבי מהכפר הסמוך היה מגיע על חמור עמוס בפירות העונה טריים, מצלצל בפעמון גדול ומזמין את כולם לבוא לקנות פירות טריים.

כשפרצה מלחמת העצמאות הייתי בכתה ג'. המושבה הייתה מוקפת בכפרים ערביים, והוחלט לפנות את הילדים והאימהות למושבה השכנה, ראשון לציון. למדנו בשעות אחר הצהרים באחד מבתי הספר במושבה ראשון לציון. אחד המשחקים האהובים עלינו היה מחבואים בתוך שדה גדול של תבואה וירק לבקר. הגובה של הצמחיה היה גבוה מאד, והלכנו לאיבוד בתוכה. מאד נהנינו. הביתה לבאר יעקב חזרנו רק כשנה אחרי המלחמה.

בילדותי בשדות

את שנות בית הספר התיכון למדתי בקיבוץ נצר סירני. לא סיימתי תיכון ולא התגייסתי לצבא. בגיל 17 נרשמתי ללימודים בבית ספר לאחיות מוסמכות בית החולים בלינסון. למדנו בתנאי פנימיה. הלימודים היו משולבים בעבודה מעשית במחלקות בית החולים ולימודים עיוניים. זו הייתה תקופה מאד משמעותית בחיי, בה התבגרתי והייתי לבחורה עצמאית ועובדת.

את בן זוגי הכרתי כשעבדתי בבית חולים בחיפה. לאחר הנישואים טסנו לאנגליה. בן זוגי למד אלקטרוניקה ואני עבדתי בבית חולים באנגליה. חיינו באנגליה שנה וחצי, עד שפרצה מלחמת ששת הימים. היה מאוד קשה לחיות בחו"ל כאשר בארץ מתחוללת מלחמה, ואני הייתי כבר בהריון עם בתנו הבכורה. מיד עם סיום המלחמה חזרנו הביתה לחיפה. עבדתי כאחות בבריאות הציבור, בתחנות לבריאות המשפחה, ובבתי הספר.

יצאתי לגמלאות בגיל 60, מאז אני עוסקת רבות ביצירה ובחומר. הדבר שהכי ריגש אותי כתחביב תמיד היה ציור. אהבתי לציר סוסים, סוס זו חיה יפהפיה, אצילית ומעניינת. אני גם אוהבת לתפור. יש לי 11 נכדים, מקסימים ואהובים.

מסר לדור הצעיר

הייתה לי בכיתה ילדה עולה חדשה, היא לא השתלבה בחברה וילדים צחקו עליה, והתייחסו אליה מאד לא יפה. אני מאד ריחמתי עליה וניסיתי לעזור לה ולא הצלחתי. משפחתה עזבה את המושבה אחרי שנה. אני לא יודעת מה עלה בגורלה, ניסיתי לחפש אותה ולא מצאתי. עד היום כשאני נזכרת בה, אני מרגישה לא נוח. אני יודעת שדברים דומים קורים גם היום בבתי הספר וזו חובתם של המורים לשים לב ולגונן על הילדים החלשים האלה. להקדיש שיעורים בנושא הזה ולחנך את הילדים החזקים לגונן ולעזור לחלשים, ולשמור על ליכוד הקבוצה.

דבורה והנכד נבו כשהיה פעוט

הזוית האישית

נבו הנכד המתעד: אני אוהב מאוד את סבתי. היה לי מאוד מאוד כיף לעבוד איתה ולהיפגש איתה כל פעם במסגרת הלימודים. הרגשתי היא כאילו מוותרת על הכל רק בשבילי. נעים לי ששיתפה אותי בסיפורי הילדות שלה, הייתה איתי בסיור לימודי במוזיאון "אנו". הייתה לנו חוויה נעימה, מרגשת ומשמעותית, שאנחנו זוכרים ונזכרים בה כל הזמן.