מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהו שמו הפרסי של סבא דניאל אקלר?

בתמונה: אני וסבא משחקים קלפים.
סבא וסבתא ביום חתונתם, בשנת 1969.
ילדותו של סבא בפרס (איראן), כיצד התחמק מגיוס לצבא הפרסי והעלייה לארץ

שמי תומר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי דניאל אקלר. יחד אנחנו מתעדים סיפור מחייו של סבא ומנציחים אותו במאגר המורשת.

לסבי הייתה ילדות קשה. הוא גדל בעיר משהד, באיראן. הוא למד בבית ספר מוסלמי, והוא היה חייב ללמוד איך להתפלל במוסלמית. אבל.. בואו נתחיל מהתחלה.

לסבי דניאל (או בקיצור, דני) אקלר, שנולד בשנת 1941, היו שני שמות. שם בעברית ושם בפרסית. השם היהודי הוא דניאל, והשם הפרסי הוא אירג'. אך השם היהודי נשמר בסתר. הם חיו במדינה מוסלמית, ולכן אם היו יודעים שהוא יהודי, היו מרביצים לו. לכן, לכל ילד יש שני שמות. שמו הפרסי של סבי קרוי על שם משורר גדול בפרס.

אביו של סבי, שמו היה בפרסית חביבאולה, ובעברית ישעיוה. אמו של סבי, שמה היה סרביה. לא היה לה שם פרסי. ישעיוה וסרביה עלו בפעם הראשונה  לארץ בשנת 1931. הם באו יחד עם ילדיהם: משה, מרדכי וחל (ז"ל). הם לא הסתדרו בארץ. לא היה להם כסף. הם היו בישיבה, באותו המקום שהיה דוד של חביבאולה, הרב מרדכי אקאלר (זל"צ), שהיה אז הרב של הישיבה. לאחר שנה, הם חזרו לפרס (איראן).

ילדות

סבי גדל כאמור בעיר משהד שבאיראן. הוא גדל יחד עם הוריו ואחיו. הוא למד בבית מדרש במשך שלוש שנים. אחר כך, מכיוון שבבית הספר לא היו מספיק תלמידים, סגרו את בית הספר.

לא היו הרבה יהודים שבעיר, כי חלק מהיהודים עזבו למקומות אחרים, גם לישראל. בגלל שלא היה מקום אחר שסבי ילמד בו, הוא למד בבית ספר מוסלמי. הוא למד שם בערך שנתיים.

הוא למד שם קוראן, ולהתפלל במוסלמית. כל המוסלמים ידעו שהוא היה יהודי, ולמרות זאת הוא היה חייב ללמוד את הקוראן. הוא ידע לבסוף הכי טוב מבין כל הכיתה בקריאה בקוראן.

החברים שהיו לו בהתחלה, בבית הספר היהודי, היו חברים יהודים. בבית הספר המוסלמי היו לו חברים מוסלמים. הוא שיחק בכדורסל וסמרטוטים. בית הספר היה מיועד לכל השכונה. סבי ומשפחתו גרו בדירה יחסית קטנה. דירת שלושה חדרים, והם היו שבע נפשות בסך הכל.

בחורף המעלות הגיעו עד מינוס 34 ואפילו למינוס 35 מעלות. הם היו הולכים לבית הספר עם גופיה תרמית, חולצה חמה, סוודר, מעיל קטן ומעיל גדול. הם היו חייבים ללבוש גרביים עם צמר של 0.5 סנטימטרים עובי! על הנעל הם היו שמים עוד נעל, כדי שזה ייסגר בצורה מייטבית, וזה מונע חדריה של לחות ומים.

עלייה לארץ

סבי עלה יחד עם אביו, אמו ואחיו. שאר האחים שלו היו בארץ. הוא עלה בשנת 1964 בגיל 22. הוא לא ידע לדבר עברית. הוא קיבל דירה ברעננה. בכל חלון שהם פתחו (הם גרו בקומה שלישית), היה ריח של דיר, רפת ולול. לכן, הם לא יכלו לפתוח אף חלון או דלת. הם גרו בדירה עם ההורים של סבי, ואחיו. אחיו משה ורחל גרו בתל אביב, ומרדכי גר בקדימה.

המצב הכלכלי שלהם לא היה טוב, ולכן סבי היה חייב לעבוד. כדי לעבוד, הוא היה צריך ללמוד עברית. הוא לקח עיתון, הוא העתיק את כל מה שהיה כתוב בעיתון במחברת. את המילים שהוא לא ידע, למחרת בעבודה, הוא היה שואל מה פירוש המילים שהוא לא הבין. ככה, תוך שלושה חודשים, הוא ידע לדבר עברית כמעט שוטף.

תקופת בית הספר ולימודים

תקופת בית הספר לא הייתה תקופה קלה אצל סבי. הוא למד בבית ספר מוסלמי. הוא היה חייב להתפלל על פי האיסלם, ולהתפלל בשפה של הפרסים. אם המוסלמים היו יודעים שסבי יהודי, הם היו מכים אותו. אח שלו, דוד, עזר לסבי מהמוסלמים, כשהיו מכים אותו.

בתקופת הבגרות, למשפחתו של סבי לא היה תקציב (כסף) לשלם לבית הספר. לכן, סבי הלך לעבוד. הוא עבד בהסרת צמר לכבשים. בגיל 12 הוא כבר היה ממונה על כל העובדים.

שירות צבאי

סבא שלי ברח מהחיילים הפרסים. בשנת 1962, לא הייתה לשכת גיוס. הפרסים היו תופסים אנשים ברחוב, ושואלים אותם בני כמה הם. אם הם היו עונים להם שהם מעל גיל 17, הם ישר הלכו עם החיילים למחנה צבאי, והם נחשבים כ-"חיילים פרסים". סבי ברח מהם. כך עד שיום אחד, כשהוא היה מנהל מכירות של חברה שמוכרת משקאות גזוז בטעמים. הוא נסע במשאית שלהם, לעיר בשם יזד. הוא חזר באוטובוס כי המשאית שלו התקלקלה בדרך מיזיד לאיספהן. החיילים עלו על האוטובוס, ושאלו בני כמה כל אחד מהנוסעים. לסבי הייתה תעודת זהות, אך הוא לא נתן להם אותה. כל מי שלא היה תעודת זהות והוא מעל גיל 17, ירד איתם למטה.

סבא נסע עם החיילים הפרסים למחנה צבאי. הוא לבש מדים של הצבא, ונשא נשק ללא כדורים. לאחר מכן, הוא ניגש אל האחראי שלו. הוא שאל אותו אם הוא האחראי שלו, והוא ענה כן. הוא הביא לו 100$ דולר, בשעה 00:00 בלילה הוא הוציא אותו מהשער. החייל בעט בו. סבי הלך (בגלל שהמחנה הצבאי היה במדבר) כמה שעות במדבר, עד שהגיע לכביש. שם שאל אם הנהג מגיע לאיספהן, וכך חזר הביתה.

לשירות שירות צבאי בארץ סבי התגייס בשנת 1964. הוא היה בחיל התותחנים. השירות שלו, בגלל הגיל (הוא היה בגיל 22), ארך כשנה וחצי. הוא השתתף בארבע מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון הראשונה. במלחמת ששת הימים, הוא היה במנזר השתקנים. הוא והצוות שלו, תפסו 40 (!) מחבלים ששהו במנזר. במלחמת יום כיפור, הוא והצוות שלו חיפו עם תותחנים 20 מ"ל, נגד מטוסים (נ"מ), על אריק שרון, שהיה בדרגת אלוף. בזמן שאריק שרון היה פצוע, סבי והצוות שלו שמרו עליו מפני מחבלים. במלחמת ההתשה הוא היה בסיני. במלחמת לבנון הראשונה הוא שמר על המחנה, בזמן שאשתו (סבתי), הייתה עם ארבעת ילדיהם בבית. בנוסף, במלחמת יום כיפור, היה מטוס עם פצצות שניסה לתקוף אותנו. סבי והצוות שלו (גדוד 955), שבהם היו תותחנים 20 מ"ל, ו-40 מ"ל, פגעו במטוס, והמטוס התפוצץ באוויר.

מקצוע ועיסוק

סבי עסק בליטוש יהלומים, 35 שנה. הוא היה מנהל עבודה. הוא עבד גם בבורסה, והיה מנהל חשבונות שלהם. בנוסף, סבי היה מנהל מכירות של חברה למשקאות באיראן. מגיל 13-18 הוא היה פקיד של 1,000 עובדות כמנקות בחברה של כבשים (הן ניקו את הצמר של הכבשים), והוא רשם כמה כסף כל אחת קיבלה. גם העבודה הזו הייתה באיראן. סבי עבד כצלם בתל אביב, בגני ילדים במשך כחצי שנה. בנוסף, הוא עבד כמלצר מכיוון שלא היו לו הרבה יהלומים לליטוש בעבודתו, לכן בלילות, הוא עבד כמלצר באולם אירועים.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

סבי הכיר את אשתו (סבתי), מכיוון שדודתו של סבי, מרים, הכירה את סבתי (ויקי), לסבי (דניאל). הם יצאו יחד, ולאחר מכן התחתנו. הם עברו לגור בבית בחדר אחד, עם שירותים בחוץ, בתל אביב. הם התחתנו בשנת 1969.

לסבי וסבתי יש ארבעה ילדים: שרון, נולד בתאריך 29.11.1973. שי, שנולד בתאריך-31.10.1974. אסתר, אמי, שנולדה בתאריך 26.03.1978, ואילנית, שנולדה בתאריך- 11.09.1979.

תחביבים

סבי אוהב מאוד לצלם. הוא קנה מחוץ לארץ מצלמה מיוחדת – גרמנית. הוא עבר קורס צילום, אך בגלל שהוא היה עולה חדש, הוא לא הבין כלום. הוא שילם 50 ש"ח. למרות שהוא חתם שהוא צריך לשלם 500 ש"ח, שלחו לו הביתה כתב תביעה, אמרו לא שתובעים אותו, אך הוא שכנע אותם לא לתבוע אותו לבסוף.

סיפורו של חפץ מיוחד העובר במשפחה מדור לדור

אביב של סבי (חביבאולה), הביא לסבי שש-בש, שאותו הוא הביא לבנו שי, ועד היום הם משחקים בו. לפעמים, בימי ההולדת שאנחנו מתארחים אצל דודי שי, אנחנו משחקים במשחק הזה. למשחק הזה סיפור מיוחד. אני אישית לא יודע איך משחקים שש-בש, אבל אחותי יודעת, ולפעמים, זה לא קורה הרבה, אחותי גלי מנצחת את דודי שי, ואפילו לפעמים את סבי (וזה הכי קשה).

יציאה לגמלאות וחוויות כיום

סבי היה נוסע להרבה מקומות בארץ בתחבורה ציבורית. לדוגמה, הוא נסע לפעמים בבקרים לבאר שבע ברכבת, וחוזר בערב. כל יום רביעי, הוא ועוד כמה אנשים מספרים מה הם עשו במהלך השבוע. הם מספרים את זה במועדון של העירייה, ושמו הוא: "מרכז יום לקשיש". המקום נמצא בשכונת שפירא שבתל אביב. הוא קונה לפעמים את הקניות של הבית בשוק לוינסקי שבתל אביב. הוא גם קונה לפעמים לאמי דברים שהיא צריכה. למסור לה משהו, לקחת לה משהו וכדומה. החלום של סבי הוא לטייל בעולם, בעיקר בתאילנד.

מסר לדור הצעיר

המסר של סבי הוא: "חשוב ללמוד, כי אם לא יהיה לכם קשה בחיים."

הזוית האישית

תומר הנכד המתעד: החוויות שלי מתכנית הקשר הרב דורי ומהעבודה יחד עם סבא הן חיוביות. מאוד נהניתי לעבוד עם סבי, דניאל. נפגשנו כמה פעמים בחופשת חנוכה. היה מאוד כיף לדבר איתו, ולשמוע את סיפור חייו, קצת מעבר למה שאני יודע. אחרי עבודת השורשים שיחקנו משחק קלפים שאני והוא מאוד אוהבים, ובחזור, לוויתי אותו לתחנת האוטובוס בדרך הביתה. היה מאוד כיף לעבוד עם סבא דניאל.

הייתי רוצה לאחל לסבי שניפגש המון פעמים, שאני אבוא לבקר אותך, שאתה תבוא לבקר אותי, ושכמובן ניפגש במפגשים משפחתיים, וכמובן, כשנלך למוזיאון אנו, תראה את העבודה שעשינו יחד באתר.

מילון

בטבאחט, באטבאחטיה
בטבאחט=מסכן, משוגע/מוזר=באטבאחטיה

מַשְׁהַד
מַשְׁהַד (בפרסית: ‏مشهد, "מקום הקרבה", קרוב למילה הערבית "שהיד") היא העיר השנייה בגודלה באיראן ובירת הפרובינציה ח'וראסאן רזאווי שבצפון-מזרח המדינה. העיר קדושה לשיעים בשל מקדש האימאם א-רידא, שם נמצא קברו של האימאם השמיני עלי א-רידא (בפרסית נהגה שמו לעיתים קרובות אֵמאם רֵזה). מיליוני מאמינים שיעים פוקדים את הקבר מדי שנה. העיר ידועה גם כעירו של פירדוסי, המשורר האיראני שכתב את שאהנאמה, שנחשב לאפוס הלאומי של איראן, וקברו נמצא סמוך לעיר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”צריך ללמוד כדי להצליח בחיים“

”לסבי היו שני שמות: שם בעברית ושם בפרסית. השם היהודי הוא דניאל, והשם הפרסי הוא אירג'“

הקשר הרב דורי