מאגר סיפורי מורשת

שמי אופיר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחייו של סבי, אברהם כהנים, ומנציח אותו במאגר המורשת של התכנית.

סבא אברהם לא יודע באיזה יום הוא נולד. אבא של סבא שלי בזמנו כתב את תאריך הלידה על ספר תורה עבור כל ילד שנולד לו. כאשר סבא שלי עלה לארץ עם משפחתו, אבא של סבא שלי לא הביא את ספרי התורה לארץ, ולכן סבא שלי לא יודע מתי הוא נולד. באשר לחודש הלידה, גם זה תאריך משוער, מכיוון שאימא של סבא שלי אמרה לו שהוא נולד בפסח ולרוב פסח חל באפריל, לכן סבא שלי אימץ לעצמו תאריך לידה ב-  1.4.1944.

להורים של סבא שלי קראו: משיח וג'והר (בעברית זוהר). שניהם נולדו  באיראן, אבא של סבא שלי משיח – הייתה לו חנות תבלינים באיראן בעיר קרמנשח. אימא של סבא שלי הייתה עקרת בית והייתה אחראית על גידול הילדים שלה. לסבא שלי יש עוד שישה אחים ואחיות – סך הכל יש במשפחה שבעה אחים: ארבעה בנים ושלוש בנות. כל האחים אבא של סבא שלי למעט אחות אחת נולדו באיראן וכיום כולם חיים בארץ ישראל. כאשר סבא שלי ומשפחתו עלו לארץ, אבא שלו משיחה עבד בקרן קיימת לישראל ושתל עצים באזור קריית שמונה.

סבא מציין שבתקופה בה הוא גדל באיראן, היהודים היו אהובים ולא חוו שנאה ואנטישמיות. האיראנים כיבדו את היהודים ואפילו היו מגיעים בשבת לבית של סבא שלי ומכינים את כל מה שהיה כרוך בהדלקת אש על מנת שהיהודים לא יחללו שבת, לדוגמא, הכנת אוכל בשבת, חימום והסקה בחורף והייתה מערכת יחסים מצוינת.

הפעם הראשונה על מטוס וההתרגשות מהלא נודע

סבא עלה בגיל 6 לארץ עם משפחתו, הם טסו במטוס וכמעט ולא הביאו כלום לארץ חוץ משני שטיחים פרסיים שאישרו להם להכניס למטוס. מבחינת בגדים, כל ילד במשפחה לבש על עצמו כמה חולצות וכמה מכנסיים כי לא נתנו להעלות מזוודות למטוס. כמובן את הבית שהיה לסבא באיראן הם נאלצו להשאיר מאחור ואפילו לא מכרו אותו.

סבא אומר שהוא מעולם לא שאל את הוריו מדוע היה חשוב להם לעלות לארץ ישראל, לעזוב כל מה שהיה להם באיראן ולהתחיל מחדש ומאפס במדינה חדשה.

סבא מתאר שהעלייה למטוס היתה מאוד מסודרת ומאורגנת, כל משפחה קנתה כרטיסי טיסה כך שלא היה בלאגן, סבא זוכר שהיו מטוסים של מדינת ישראל שבאו לקחת את היהודים לישראל. סבא מציין שהטיסה עברה בסדר גמור אך להבדיל מהיום, לא היה אוכל במטוס. כשהגיעו לארץ נחתו בלוד ומיד העלו כל שתי משפחות על משאית פתוחה מאחורה ומיד הסיעו אותם לקריית שמונה, שבזמנו קראו לה "חלצה". סבא מציין כי הנסיעה לקריית שמונה לא היתה מתוכננת, וכאשר הגיעו לארץ הסיעו אותם (וכל משפחה בהתאם) למקומות שונים באופן שרירותי.

כאשר סבא הגיע לקריית שמונה, הם גרו באוהלי בד. לאחר שנה העבירו אותם לצריפים מפחונים (קראו לזה 'מעברה'). סבא מציין שחוויית ההסתגלות שלו לארץ הייתה טובה מאוד, כי הוא היה עם משפחתו והכיר הרבה חברים שעשו לו את כל החווייה לטובה ונעימה. סבא עוד אומר שלשמחתו מהרגע שהם הגיעו לארץ, אבא שלו החל לעבוד בקרן קיימת לישראל כשותל עצים, והרוויח מספיק כסף ששימש לפרנסת המשפחה, לרכישת אוכל ובגדים. אחרי ארבע שנים בצריפים (מעברות), סבא שלי ומשפחתו עברו לבית רגיל מבלוקים ובטון, הבית היה על שטח גדול של דונם  בקריית שמונה. הבית היה דו משפחתי עם חצר גדולה, בה הם גידלו ירקות ופירות ומוכרים אותם, ואפילו סבא שלי היה עוזר ושתל עצים של תפוחים וענבים. בנוסף הבית היה צמוד למעיין ובקיץ סבא והאחים שלו היו סוגרים את המעיין ושוחים שם כאילו מדובר בבריכה פרטית שלהם.

התקופה הראשונה בבית הספר בישראל

סבא נולד בשנת 1944 באיראן. עד גיל 6 לא היו לימודים בכלל, לא היו גנים כמו שיש היום. בגיל 6 סבא התחיל בית ספר באיראן, בכיתה א'. הוא למד שם שלושה חודשים לפני שהם עלו לארץ. סבא אפילו זוכר שבאיראן המורה שם אותו בפינה בעונש יום אחד ושם עליו ארבעה תיקים על הידיים, וביקש שירים אותם באוויר כל עוד הוא עומד בפינה כעונש.

לאחר שלושה חודשים סבא שלי עלה לארץ והמשיך ללמוד בכיתה א' בארץ ישראל, בקריית שמונה. חוויית הלימוד הייתה טובה יותר בהרבה בישראל. היה לסבא מורה שהוא זוכר עד היום בשם אליהו שמש, שעדיין חי היום, שהיה לוקח את כל הכיתה פעם בשבוע לטפס על ההר ולראות את הטבע. בכיתה א' היו 30 ילדים עם סבא, בנים ובנות, כולם הפכו לחברים והיו מאוד מגובשים כי גרו באותו אזור. בכיתה א' של סבא היו ילדים שבאו מאיראן, רומניה ואפילו ממרוקו, והילדים לא ידעו עברית, אז בהתחלה החלו ללמד אותם את השפה כדי שיוכו לתקשר בניהם.

סבא מציין כי מרבית הזמן שיחקו בכדורגל ומשחקי ספורט. עוד מתאר שסבא שחצי מ- 30 הילדים שלמדו איתו בכיתה הם עדיין חברים שלו. מרבית החברים עזבו לימים את קריית שמונה אך עד היום הם בקשר. סבא מתאר שהוא היה מבין התלמידים המובילים בכיתה מבחינה לימודית, אפילו עשו להם פעם בחינות כדי ללכת ללמוד בטכניון. סבא שלי ועוד ארבעה חברים שלו עברו את הבחינה והתקבלו לטכניון, אך סבא שלי לא הלך ללמוד שם בגלל שהלימודים עלו המון כסף ולאבא של סבא שלי לא היה מספיק כסף ללימודים. לכן סבא שלי וויתר על הטכניון והמשיך את דרכו בקריית שמונה.

מלחמת ששת הימים והנס הפרטי של סבא

בגיל 18 סבא שלי התגייס לצבא בשנת 1962, מיד לאחר שסיים את בית הספר וב- 1965 השתחרר מחיל ההנדסה.

ב- 9.6.1967 והוא השתתף במלחמת ששת הימים. סבא נלחם על אזור תל פאחר שבצפון רמת הגולן. באותו היום גדוד 12 של גולני לקח את את סבא שלי ועוד שלושה לוחמים של חיל ההנדסה כדי שיעזרו להם לתקן זחלים של הצבא באמצע הקרב. בעלייה לתל פאחר, הסורים התחילו לירות על הגדוד שסבא שלי היה בו, ובדרך למעלה חלק מכלי הרכב הצבאים נורו והתפוצצו, חלק מהלוחמים נהרגו במקום. סבא שלי היה בזחל השלישי והזחל שלו התהפך לשולים, למזלו של סבא שלי לא קרה כלום לו וכן לכל החיילים שהיו איתו בזחל. הם המשיכו לעלות ברגל לתל פאחר תוך כדי שהם מתמגנים והולכים מאחורי קיר שהגן עליהם מהירי. בסופו של דבר, סבא הצליח להגיע למעלה לתל פאחר יחד עם הצוות שלו, כשבדרך נהרגו עוד חלק מחבריו. כאשר סבא הגיע לתל פאחר בשלום, הם הצליחו יחד עם הצבא לחסל את הגדוד הסורי. סבא מציין שבקרב הזה נהרגו 32 לוחמים של הצבא הישראלי.

מעובד פשוט למנהל בכיר

מיד לאחר שסיים את הצבא, סבא שלי החל לעבוד בקיבוץ חוליות במפעל להזרקת פלסטיק. סבא היה אחד העובדים הכי טובים. הוא למד מאוד מהר את תעשיית הפלסטיק ושימש כגורם ידע נרחב במפעל. במשך 20 שנה עבד שם כשכיר ולאחר מכן הפך לעצמאי במפעל שבו עבד (מפעל חוליות). הוא היה לאחד מאנשי הפלסטיק הטובים ביותר במדינה, איתו התייעצו הרבה אנשי מקצוע מכל הארץ, ובגיל 60 אפילו הקים מפעל לפלסטיק בעצמו בזמן שהוא עדיין עובד במפעל חוליות ומשמש בתפקיד בכיר כמנהל הטכני של המפעל.

כוון לירח, אם תחמיץ – תפגע בכוכבים

סבא שלי כיום בן 80. במהלך חייו עבד קשה, חסך כסף ומימן את לימודי האוניברסיטה של שלושת בנותיו ועזר להן לרכוש את הבית הראשון שלהן.

סבא ממליץ לצעירים של היום תמיד לחשוב קדימה, להתחיל לחסוך כסף ולחשוב הלאה, כדי שיוכלו בעתיד להתפתח ולרכוש דברים משמעותיים.

סבא אומר שהוא מאמין שהמשפט שהנחה אותו הוא "לשמור לירה לבנה ליום שחור". ברגע שאתה חוסך אחוז מסכום השכר שלך ומייעד אותו לטובת רכישה גדולה ומשמעותית כמו בית, רכב, מפעל וכו', כך אתה מכוון מטרה ויכול להתקדם בחיים ולצבור כסף ונכסים לטובת הרווחה האישית שלך ושל משפחתך.

הזוית האישית

אופיר הנכד המתעד: אם להיות כנה, כאשר קיבלתי מהמורה את המשימה לערוך עבודת שורשים, בהתחלה תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי: "איך בכלל מתחילים דבר כזה?". אך לאחר שהגעתי הביתה ועברתי שוב על הנושאים, הבנתי שיש לי הזדמנות מעולה לשבת לזמן איכות עם סבא שלי וללמוד כל מיני דברים מעניינים עליו ועל הילדות שלו.

כאשר התיישבנו בבוקר שבת בחדר שלי לדבר על אותם נושאים בתיעוד, ראיתי שבכל שאלה שאני שואל את סבא, והוא מתחיל לספר לי על הילדות, החברים, בית הספר, הצבא וכו ',סבא מחייך והעיניים שלו התחילו לזהור. ראיתי שסבא נהנה לשתף אותי בכל אותם זיכרונות ילדות שעיצבו אותו כל חייו והסבו לו אושר. מרוב שסבא נהנה לדבר על אותם אירועים היסטוריים, הוא המשיך וגלש לכל מיני נושאים שונים, שאפילו לא נדרשתי לחקור, פשוט הקשבתי בקשב רב ונהניתי ללמוד עליו, ויותר מהכל – נהניתי לראות אותו מחייך ומתלהב לספר את סיפור חייו. אם בתחילת הדרך תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי: "איך אני הולך לעשות עבודה כזאת ובטח כמה זמן אני אצטרך להשקיע..", אז במהלכה פשוט התמכרתי לסיפורים של סבא ולזמן האיכות שלנו יחד.

אני רוצה להגיד לסבא שלי שאני אוהב אותו ומאחל לו בריאות ועוד המון שנים מאושרות לצד סבתא. אני גאה בו על כל סיפור חייו ועל מה שהוא הצליח להשיג בעשר אצבעות ולצד סבתא שלי. עוד אני רוצה לאחל לו שהוא יזכה בעוד כמה שנים כדי להמשיך ולספר את הסיפורים שהוא סיפר לי גם לאחים הצעירים שלי.