מאגר סיפורי מורשת

אנחנו עדנה וטוביה זאוברר, משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתנו, הילה. יחד אנו מתעדים סיפור משפחתי, ומנציחים את הסיפור במאגר המורשת של התכנית.

כיצד הכרנו

כיום אנחנו נשואים מזה 50 שנה. הכרנו בתחילת 1966 אבל אנחנו סופרים את ההיכרות מהמכתב הראשון, שהוא היה בנובמבר 1966. צריך לזכור שאני, טוביה, גרתי ליד חיפה וסבתא גרה בשדה אליעזר בגליל העליון.

בת דודה של עדנה, מינה, הייתה בת כיתה שלי, והיא המליצה לעדנה שכדאי לה לצאת איתי. המפגש הראשון היה בנשר, בקומזיץ של הנוער העובד. גרנו רחוק אחד מהשני והתכתבנו דרך מכתבים. עדנה הייתה בת 13 ואני בן 15. לא היו אמצעי תקשורת אחרים, בקושי היה טלפון. בכל המושב של עדנה היו מעט טלפונים ואני, טוביה, נאלצתי לצלצל לשכנה שגרה קרוב, שהיא תקרא לעדנה ואז נוכל לדבר. בדרך כלל זה היה בימי שישי או שבת. בנוסף למכתבים, גם לנו לא היה טלפון בבית, כך שדיברתי מהטלפון במאפייה של אבא שלי. הצעתי לעדנה חברות, כי לדעתי היא הייתה בחורה טובה, עדינה ומאוד מנומסת.

שנינו, גם עדנה וגם אני, טוביה, דור שני לשואה.

סיפורים מהשואה לפי צדדי המשפחה

סבא טוביה מספר: "אימא שלי, מוצאה ברומניה, לא סבלה מהשואה, למרות שבביתם התנחלו חיילים גרמנים, אך הם התנהגו באופן מכובד והגון. אבא שלי, מהונגריה. הוא יליד 1919, משמע שבתחילת השואה הוא היה בן 17, לכן נלקח למחנה עבודת פרך, משם הוא ברח ונתפס על ידי הגרמנים שעינו אותו קשות, אך הוא הצליח לברוח לכיוון הגבול הרוסי. שם הוא נתפס על ידי הצבא הרוסי, שחשבו שהוא מרגל יהודי עבור הגרמנים. הוא עבר בית משפט שדה ונידון למוות במקום. הוא נורה על ידי כיתת יורים, אך למזלו סמל המחלקה היה יהודי ולכן ירו בו בצורה כזאת שהוא לא מת ונשאר בחיים.

הוריי התחתנו בתום השואה ועלו לארץ מרומניה דרך איטליה לישראל בשנת 1947, אולם הבריטים תפסו אותם בדרך לישראל והיגלו אותם לקפריסין, שם שהו מעל חצי שנה. הם עלו לארץ היות ואמי הייתה בהריון מתקדם עם תינוקת קטנה."

סבתא עדנה מספרת: אבא שלי מפולין במקור. הוא הצליח לברוח לאוזבקיסטן לעיר טשקנט, ושם הוא עבד במכרה פחם, עבודה קשה מאוד עם ניצולים רבים והצליח להישאר בחיים, להגיע למחנות העקורים בגרמניה, שם הכיר את אימא שלי, פרומה. הם התחתנו שם ועלו לארץ בשנת 1948. אימא שלי גם היא מפולין. כל משפחתה ברחה לרוסיה, לסיביר, שם כולם שרדו למרות החיים הקשים והרעב, ועלו לארץ.

שמענו את הסיפורים מההורים שלנו אבל הם לא דיברו הרבה על השואה ולא הזכירו הרבה פרטים. אבא של טוביה, איזידור, סיפר ודיבר לראשונה על השואה, כאשר הנכדה שלו נטע (הבת הקטנה של טוביה) עשתה עבודת שורשים. למדנו מהשואה הרבה דברים: מאבא של טוביה למדנו שאסור לזרוק אוכל וחייבים לגמור את כל מה שיש בצלחת, ותמיד איזידור אמר ש"אתם צריכים לברך שיש לכם לפחות מים ולחם". אבא של עדנה היה מדבר בהומור על השואה כדי לעודד אותנו."

מלחמות ישראל

אנחנו גם זוכרים היטב בעיקר את מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה. לטוביה יש זיכרונות משם.

עדנה מספרת: "אני הייתי תלמידת תיכון, בכיתה י"א, כאשר טוביה התגייס לצבא, כי הוא גדול ממני בשנתיים. במלחמת יום כיפור כבר היינו נשואים, שלושה שבועות לפני המלחמה התחתנו. טוביה התגייס באוגוסט 1969, בזמן מלחמת ההתשה (מול מצרים)."

טוביה מספר: "השתתפתי במלחמת יום כיפור בשנת 1973 ומלחמת ההתשה ב- 1969-1970. בפברואר 1970, תוך כדי פעילות מבצעית מעבר לקווי האויב במצרים, נפצעתי קשה כאשר העורק הראשי מתחת ליד שמאל נקרע, אך למזלי בסמוך למקום הפציעה היה רופא שהיה מנתח ראשי בבית חולים הדסה שחיבר לי את העורק עם צינורית של אינפוזיה. אחרי שנפצעתי במלחמת ההתשה נלקחתי לבית חולים סורוקה בבאר שבע, שם עברתי ניתוח להוצאת הרסיסים, אולם יד שמאל הייתה יד משותקת. לכן עברתי שיקום בבית חולים תל השומר במשך כחצי שנה, עד שהיד חזרה לפעילות סבירה ואז חזרתי להמשך השירות. במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973, שוב בגזרת מצרים, נפצעתי בסנטר וחבשו אותי. הפעם המשכתי בלחימה."

סבתא עדנה מספרת: כאשר טוביה גוייס למילואים דאגתי מאוד, הייתי הרבה לבד, הייתי סטודנטית. טוביה הפסיד כמעט את כל שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה, כמו סטודנטים אחרים שהיו במלחמה וניגשו למבחנים במועדים מיוחדים ומאוחרים יותר. היה מאוד קשה כי טוביה גם חזר מהמלחמה, גם עבד וגם למד."

סבא טוביה מספר: "למדתי כלכלה וראיית חשבון באוניברסיטת חיפה. במקביל עבדתי במשרד רואי חשבון ובנוסף לימדתי עולים חדשים הנהלת חשבונות. העולים היו מהגוש המזרחי – רוסיה, רומניה, הונגריה. בנוסף עשיתי הנהלת חשבונות לעסקים שונים. לאחר גמר ההתמחות בראיית חשבון, עברתי להיות מנהל כספים בחברות גדולות בארץ ובעולם. התחלתי לעבוד במקביל ללימודי ראית חשבון בשנת 1972, כלומר עבדתי וגם למדתי במקביל (הייתי בן 21 שהתחלתי).

כמובן שאני אוהב את המקצוע, ולכן אני חושב שהייתי טוב בו למרות שחלמתי להיות כימאי. במקצוע הזה אני עובד גם היום, אבל במשרה חלקית כי אני גמלאי מיוני 2018."

הזוית האישית

הילה הנכדה המתעדת: בעקבות התכנית למדתי הרבה על העבר שלי, מסיפורים משמעותיים על החיים של סבא וסבתא שלי ושל הוריהם למדתי רבות. תמיד רציתי לדעת יותר על השורשים של המשפחה, איך סבא וסבתא שלי הכירו, מה סבתא רבתא שלי וסבא רבא שלי עשו בשואה ואיך הם ניצלו. אני מאוד שמחה שניתנה ההזדמנות לעשות זאת, לחקור על כל זה ולגלות את כל התשובות ופרטים על העבר שלנו.

סבא טוביה וסבתא עדנה: שמחנו לשתף את נכדתנו הבכורה בסיפור חיינו וחיי הורינו. העבודה המשותפת הייתה מרגשת ותמיד נעים לחוות שיתוף פעולה משפחתי, שהוא מגבש ומחזק את הקשר.