מאגר סיפורי מורשת

שמי אורנה, ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי קמה. יחד, אנו מתעדות את סיפור חיי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

כשהייתי תלמידה בתיכון, חשבתי על הצבא. אבא שלי שכנע אותי ללכת קודם ללימודים במכון וינגייט (עתודה אקדמית) כדי שלא אהיה "מגישת קפה לקצין במשרד." בהתחלה סירבתי כי לא בטחתי בעצמי, למרות שהייתי חזקה בספורט. דאגתי שלהורים שלי אין מספיק כסף לממן לי לימודים כאלה, והייתי בטוחה שבמילא לא אתקבל. אבא שלי התעקש והרגיע אותי שלא אדאג, וכך ניגשתי לבחינות שכללו מבחן עיוני, מבחן של משימות מול צוות ולבסוף גם מבחנים מעשיים. הדבר היחיד שהיה לי קשה במבחנים האלה היה השחייה, כי אז לא למדתי לשחות.

כעבור זמן קצר קיבלתי הודעה לבוא לוועדת קבלה. בוועדה זו נתבקשתי לענות על שאלות שונות. אחת השאלות שעד היום פוגעת בי היא "מה לבת כפר במקום כזה?" בית לחם לא הייתה מקום ידוע, למרות שהיום הוא תיירותי ומפורסם מאוד. אני עניתי לו, "אני לומדת בתיכון בטבעון, אבא שלי הוא רכז ספורט ביישוב ויש לנו קבוצות שמשחקות בליגה ואני עוזרת לו."

בסופו של דבר קיבלתי מכתב גדול בדואר בו מודיעים לי שהתקבלתי. רצתי לבשר לאבא שלי את הבשורה, והמשפט שהוא אמר לי היה, "ידעתי את זה מראש, אני בכלל לא מתפלא."

כך התחלתי ללמוד. אבא שלי היה עובד בפרך בלילות ובמשקים אחרים רק בשביל לממן לי את הלימודים במכון וינגייט. בסוף נהייתי מורה לחינוך גופני מקצועית. אני מציינת שהלימודים לא היו קלים, אבל התגברתי והחיים במכון היו נהדרים. היו לנו המון מתקנים, חדר אוכל ובעיקר חברים. אחרי הלימודים הייתי בצבא ושירתי כמדריכת ספורט בחיל האוויר, ושם הכרתי את סבא רפי.

הזוית האישית

קמה הנכדה המתעדת: למדתי שפעם היה יותר קשה מהזמנים של היום ולדעתי גם היה יותר כיף כי לא היו מסכים, היו הרבה חברים ומשחקים ישנים. למדתי שאסור להתייאש וצריך להאמין בעצמי לפני שאני ניגשת למשימה.

סבתא אורנה: למדתי שהילדים של היום מאוד חכמים ושצריך ללכת עם הזמן החדש ולא להישאר מאחור כמו שאני היום.