מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים בבית החולים שערי צדק בשנת 1951. שני הורי היו ניצולי שואה ולכן קראו לי חנה על שם שתי הסבתות שלי שנרצחו. אני בת יחידה, אבי היה שוטר ואמי עבדה במעון יום של ויצ"ו וטיפלה בתינוקות.

גדלתי בשכונת בקעה בבית שהיה שייך לערבים שברחו בזמן מלחמת השחרור. היה לנו בבית חדר אחד גדול וחדר כניסה קטן, מטבח ומקלחת עם שירותים. בבית לא הייתה מכונת כביסה, לא היה תנור אפייה ולא מקרר עם מקפיא.

כל בוקר הייתי הולכת כעשר דקות כדי לקנות קרח, הלכתי מהבית לרחוב עמק רפאים. היתה לי מעין עגלה ממתכת שבה שמתי את הקרח שקניתי. את הקרח שמנו ב"מקרר" כדי לשמור על מזון לפחות ליום אחד.

פעם בשבוע הייתה מגיעה אלינו כובסת (קראו לה רחמה  היא הייתה יהודייה מרוקאית) ואימא שלי הושיבה אותה בחוץ. היא הרתיחה הרבה מים בעזרת פרימוס (כמו מנורה עם נפט), הכובסת השתמשה בקרש מיוחד לכיבוס. באותה תקופה היה מחסור במים ולכן התקלחנו רק פעם בשבוע ובשאר הימים רחצנו רק ידים ופנים.

למדתי בבית הספר על שם אליהו הכרמלי, (היום בית חינוך). בכיתות א' ו-ב' אבא שלי הרכיב אותי על כתפיו כי לא הייתה מדרכה וכל הדרך היה בוץ. בבית הספר היה מטבח והיו תורנויות להגשת ארוחת הצהריים, בנוסף הייתה גינה גדולה שבה למדנו חקלאות.באותן שנים למדנו בבית הספר היסודי עד כיתה ח'. בסוף כיתה ח' היה מבחן "סקר" שקבע לאיזה תיכון אנחנו מתאימים. אני התקבלתי לתיכון שליד האוניברסיטה העברית (ליד"ה). בראיון הקבלה אמרתי שאני רוצה להיות מורה לאנגלית והיסטוריה.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי בכיתה י'. כדי להגיע הביתה מבית הספר נסעתי בטרמפ עם אחד מהוריי התלמידים שגרו ליידי. בבית ירדנו למרתף (לא היה מקלט) שם גם ישנו ושמענו את הפיצוצים מבחוץ. אמי עבדה במעון שהיה בשכונת קטמון ג'. זה היה די רחוק מהבית והיא הגיעה הביתה ברגל כשבדרך הסתתרה בכניסות של בתים וחדרי מדרגות כי היו הפגזות. אני חיכיתי לה במרתף. לא היה טלפון ולא יכולתי לדעת מתי ואיך תגיע.

אבא שלי היה מגויס למשטרה ובא להודיע לנו במקלט שכבשו את הכותל המערבי בעיר העתיקה. כולנו פרצנו בבכי "של שמחה."

אחרי המלחמה לקחו אותנו מבית הספר לעזור בקטיף משמשים בקיבוץ נתיב הל"ה. כשחזרתי מהקיבוץ, ראיתי ליד הבית שלי המון ערבים. הם באו לראות את הבית שלהם מלפני מלחמת השחרור. השכנה שלנו מלמעלה נתנה להם להיכנס ולראות את הבית. אני עדיין פחדתי מהם ולכן הלכתי ברחוב וכל הזמן הסתכלתי לאחור לראות אם מישהו עוקב אחרי עם סכין.

שירות צבאי

כשסיימתי את התיכון התגיסתי לצבא ושרתי בחיב"ה (חילות בשירות המשטרה). התפקיד שלנו היה להסתובב ברחוב ולעצור ערבים. לשאול אותם מאיפה הם ולבדוק תעודות זהות. בהתחלה עצרנו יהודים עם מראה מזרחי והם כעסו עלינו, אבל במשך הזמן השתכללנו והבחנו מי הם הערבים. עבדנו במשמרות – בוקר וצהריים. אז ניצלתי את הזמן הפנוי ולמדתי להדפיס במכונת כתיבה בעברית ובאנגלית. (לא היו אז מחשבים).

סבתא חנה חיילת חיב"ה 1969

כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לעבוד בסוכנות היהודית, מחלקת ההתישבות. עבדתי כמזכירה והיו מאוד מרוצים שם שידעתי להדפיס בעברית ובאנגלית.

אחרי כמה חודשים נרשמתי לאוניברסיטה העברית ושם למדתי אנגלית וצירוף היסטוריות (היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל). אחרי שלוש שנים המשכתי לתעודת הוראה בשני המקצועות. אחר כך המשכתי לתואר שני ביהדות זמננו והתמחיתי בתקופת השואה. אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כמורה בבית הספר עמל ע"ש ליידי דיוויס בקרית יובל. לימדתי אנגלית וגם היסטוריה. אחרי כמה שנים עברתי ללמד בתיכון סליגסברג (היום קשת ראם) ושם הוריתי עד שיצאתי לגימלאות.

בשנת 1981 נישאתי למתתיהו שוחט ונולדה לנו בת בשם נועה. לנועה יש שתי בנות – מאיה ואוריה. מאיה, היא נכדתי שעמה אני מתעדת את סיפור החיים שלי.

משחקי ילדות

בגן הילדים שיחקנו מחבואים ותופסת. שיחקנו גם קלאס וכמובן 5 אבנים. היו אפילו תחרויות ואליפויות ב-5 אבנים. בבית הספר היסודי המשכנו לשחק מחבואים, תופסת וקלאס והוספנו משחקי קופסה כמו מונופול, דמקה ואפילו שחמט. במפגשים עם חברים אחרי הצהריים, שיחקנו דומינו, דוקים וגולות. היו אליפויות של גולות.

חג פורים

לא קנינו תחפושות כי לא היו אתרים ברשת האינטרנט לקניות. הכנו תחפושות ממה שהיה לנו בבית: בגדים ישנים או תכשיטים ורעיונות "משוגעים". התחפשתי לאורך השנים לצועניה, שוטרת, חיילת ועוד. שאר הילדים היו קאובויים, כיפה אדומה, ליצנים……. בבית ספר הייתה בכל שנה מסיבת תחפושות

הזוית האישית

מאיה ושיראל: נהננו מאוד מהתוכנית ולמדנו הרבה ובעיקר על מה שקרה והיה פעם, בנוסף אנו שמחות שהיתה לנו את הזכות להשתתף בתוכנית. זו הייתה חוויה מעצימה, מעניינת, זה נותן לנו מבט על העבר והכנה לעתיד

חנה שוחט יסול: אני סבתא של מאיה נוריאל, מאוד נהניתי מהמפגשים של תוכנית הקשר הרב דורי. למדתי הרבה מהסבים והסבתות האחרים על העבר שלהם. שמחתי לשתף את כולם בסיפורים וזיכרונות מהעבר שלי.