מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי ארדי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי, דריה. יחד אנו מתעדות את סיפור חיי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

הפעם הראשונה שאני זוכרת שהיה לי בית היא רק כשהגעתי לארץ. בזמן מלחמת העולם השנייה, ברחנו מהגרמנים והרוסים.

כשנגמרה המלחמה, אספו את היהודים למחנה עקורים. אני הייתי במחנה עקורים ליד ברגן בלזן, שם היו אחראים אמריקאים. היו גם בריטים וצרפתים. הייתי אז ילדה בת 4, חליתי מאוד במחלת השנית. אימא שלי לא הסכימה שאהיה עם כל הילדים וכך הצילה אותי.

בילדותי

ממחנה העקורים לקחו אותנו לאיטליה ומשם הגענו בשנת 1948, באונייה גלילה, לארץ ישראל. אבא שלי חזר לפולין לחפש אם נשארו בני משפחה ששרדו את השואה. סיפרו לו ששני בני דודים שלו הם היחידים ששרדו ושהם עלו לארץ. מעבר לזה לא היו לו פרטים נוספים ולכן לא הצליח למצוא אותם.

אבא שלך, דריה, מצא את שמות העולים שהגיעו לארץ באוניה גלילה וראינו שעלו איתנו באותה אוניה יהודים ממדינות שונות. בשנת 1948 עלינו לארץ ישר למעברה "שער העליה".

החיים במעברה

אני זוכרת שהגענו למעברה בחורף, הגשם לא פסק והיו רק אוהלים. במעברה היו אנשים מכל העולם: רומנים, לובים ועוד. מהמעברה עברנו, אחרי כמה חודשים, לכפר שלם. בכפר שלם היינו כמה חודשים ומשם עברנו לכפר סבא, לבתים שבנו עבור האנשים שהגיעו מהשואה.

בכפר סבא גרנו בבית עם שכנים, ואחרי זמן קצר אבא שלי התאשפז בבית חולים עם שחפת. הוא היה בבית חולים זמן ממושך, כ-7 שנים. אנחנו הילדים נשארנו עם אמא: נשארתי עם האח הגדול שלי, שרגא, ועם אחותי הצעירה ממני בשלוש שנים, שוש.

למדנו בבית ספר, אמא עבדה בבית הספר, היא הייתה אחראית על המנקות ועל חלוקת ספרים ומחברות. כל השנים האלה, כשסבא היה בבית חולים, אמא הייתה נוסעת אליו כל יום מהצהריים עד הלילה ואנחנו היינו נשארים לבד, אוכלים את האוכל שהיא השאירה לנו. מסביב לבית היו פרדסים והיינו קוטפים ואוכלים.

כשהערב היה יורד, לא הרגשתי נוח, כי קצת פחדתי, במיוחד כששמעתי את התנים בחושך. אמא הייתה חוזרת רק בלילה ומשכיבה אותנו לישון. היו לנו בבית שני חדרי שינה. בבוקר הכל היה מתחיל מחדש. היינו ארבעה אנשים בדירת שני חדרים. היו לי הרבה חברים בכפר סבא, אבל הייתי עצובה כי כל הזמן היינו לבד והתגעגעתי.

המעבר לעכו והחזרה לכפר סבא

לא ידענו עברית, לאט לאט למדנו, אבל הסתדרנו. אחרי שלוש שנים בכפר סבא, סבתא החליטה שישלחו אותי לדודים בעכו כי פחדתי להיות לבד. רצו שיהיה לי יותר שמח. שוש ושרגא נשארו בכפר סבא. בעכו הייתה לי סבתא שאיתה ביליתי כל הזמן, אך גם שם לא רציתי להיות, רציתי לחזור הביתה. לאחר שנה, חזרתי לכפר סבא.

כשחזרתי, שרגא היה בשומר הצעיר. לשרגא היה מדריך והוא הציע לשלוח אותי לקיבוץ. אמא שלי, שרגא והמדריך סיכמו שאעבור לקיבוץ בית זרע ליד הכנרת. כשהגעתי לקיבוץ הייתי בת 11 וחצי וקיבלו אותי מאוד יפה. סידרו לי משפחה מאמצת. זה היה מקום מאוד יפה עם הרבה חברים, אך הגעגועים היו קשים. הייתי בורחת על חמור, על עגלה עם סוס, וכאשר הייתי מגיעה, היו מחזירים אותי לכיתה.

במשק

בבית זרע נשארתי עד הצבא. בקיבוץ הייתי בלהקת מחול ושרתי. אני זוכרת את בית זרע כמקום שהיה לי מאוד טוב. כשהלכתי לצבא, הייתי בנח"ל, במחנה 80 הייתי חיילת מצטיינת. אחרי הטירונות הלכנו לכרם שלום, זו הייתה היאחזות של הצבא ושם שמרנו על גבול מצרים. המפקד שלי היה בן שער הגולן, והוא היה המדריך שלי בבית זרע. לאחר שנה עברנו לקיבוץ גבולות בנגב ואז, אחרי גבולות, התחתנתי והגעתי לשריד.

הזוית האישית

דריה הנכדה המתעדת: היה לי מעניין וכיף לשמוע את הסיפור של סבתא ציפי, אני שמחה שתיעדנו אותו במאגר המורשת.