מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה שורקי, על שם סבתא שלי מצד אימא. לפני שהתחתנתי, שם המשפחה שלי היה זילברמן, שמשמעותו 'איש הכסף'. נולדתי בקפריסין ב-9 בנובמבר 1948 במחנה עקורים. נולדתי בדרך לבית החולים באמבולנס. הדרך הייתה ארוכה וארכה שעות רבות. כשהגענו לבית החולים, חיכה לאמי זר גדול של שושנים אדומות.

הוריי הם מפולין, אמי מכפר שנקרא רוקיטנה ואבי מעיר קראקוב. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, כל אחד מהם ברח בנפרד לרוסיה. כאשר אמי עזבה את הבית, אבא שלה אמר לה שלנשים וילדים הגרמנים לא עושים כלום, אך אמי לא שמעה בקולו ועלתה איתו לרכבת לרוסיה. בסופו של דבר, המצב היה קשה ולא היה מה לאכול, היו הרבה מחלות ואבא שלה נפטר. נערה בת 17 נשארה לבד בסוף המלחמה.

אמי ניסתה לחזור לכפר שלה, שם הפולנים הרימו גרזנים וניסו להרוג את היהודים. פה התחילה הבריחה לארץ ישראל. אנשים טובים שבאו מארץ ישראל אספו את כל היהודים לקבוצות קטנות והבריחו אותם לארץ ישראל. הדרך הייתה מאוד קשה וארוכה, הם הלכו את כל הרי האלפים. היא פגשה את אבי, בעלה לעתיד. הם עזרו אחד לשני והתאהבו. כשהגיעו לאיטליה, הם התחתנו בנמל באיטליה. בנמל חיכתה להם סירה שתיקח אותם לארץ ישראל, אך הבריטים שלטו בארץ ישראל ולא נתנו לאוניות להיכנס לארץ ושלחו אותם לקפריסין.

שם נולדתי. ארבע שנים הם חיו שם באוהל בתנאים קשים. בתאריך שבו נולדתי, הוכרזה הקמת מדינת ישראל והבריטים עזבו את הארץ. אונייה בשם 'מורדי הגטאות' העלתה אותם לארץ בתנאים קשים. באונייה היו חולדות גדולות ואני, התינוקת, הייתי כל כך קטנה שאבי פחד עליי. הוא בנה מחבית יין עריסה, ריפד אותה בסמרטוטים והשכיב אותי שם. כל הלילה הוא שמר עליי.

בארץ הגענו לקיבוץ שפיים. הייתי הבת הבכורה ופינקו אותי יותר מכולם. גדלנו בבית הילדים ופגשנו את ההורים אחרי הצהרים, הם השכיבו אותנו לישון ב-19:00 בערב. יש לי אחות בשם לאה על שם סבתא ואח בשם אלקנה. גדלנו בקיבוץ, בית הוריי היה צריף דולף בחורף וקר, ובכל מקום היו מים מטפטפים. השירותים היו מחוץ לצריף. עם זאת, החיים היו יפים והחגים היו מלאי שירים וריקודים. הייתי בלהקת ריקודי עם עד הצבא.

הזוית האישית

עלמה הנכדה המתעדת: היה לנו כיף, במסגרת התכנית למדנו אחת על השנייה.