מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי יוגב, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת סיפור מחיי ומנציחה אותו במאגר המורשת של התכנית.

גדלתי בקיבוץ. כשהייתי בת 4 -6, היו כל מיני מחלות ילדות כמו אדמת, חצבת, אבעבועות רוח. לא היו חיסונים נגד המחלות הללו. כדי שכולם יהיו חולים ביחד, מפני שאלו מחלות מדבקות, היו משאירים אותנו בבית הילדים ולא היינו הולכים לבית ההורים, פשוט כדי שכולם ידביקו אחד את השני. ההורים היו באים לבקר אותנו מעבר לגדר וכך היינו רואים אותם קצת. בזמן הזה היה תורנות של כמה הורים בכדי להפעיל אותנו שלא נשתעמם. לפעמים היינו מטיילים, לפעמים היינו משחקים ולעיתים היו כל מיני פעילויות בכיתה, עד שרוב הילדים היו מחלימים.

בתקופתי, הילדים היו ישנים בבית הילדים. היינו קוראים לזה "טיפול". בערב בעת ההשכבה ההורים היו באים ומשכיבים אותנו והולכים הביתה. לאחר שהם הלכו, הייתה תורנות של ההורים לשמור עד שהיינו נרדמים, פחות או יותר. אנחנו הינו מכנים את ההורים שהיו תורנים בכל מיני שמות, למשל: היה אבא שהיה גבוה וקראנו לו "ציצה", מפני שהוא היה מציץ דרך החלון הקטן בדלת של כל חדר. הייתה אימא שקראנו לה "מחלקת מנות", מפני שכל פעם שמישהו הפריע היא היתה אומרת לו "תכף תקבל מנה (כאפה)". לעומת אלה היה אבא שמאוד אהבנו כשהוא היה תורן, כי הוא אסף אותנו לחדר אחד והיה מספר לנו סיפורים ומלמד אותנו שירים. אני זוכרת את התקופה הזו כחוויה טובה ונעימה.

מרגע שנולדנו היינו בבית הילדים. את התינוקות הביאו לבית התינוקות ושם קיבלו אותם מטפלות שהיו מאכילות, מקלחות ודואגות לכל דבר שהתינוק זקוק לו. אמהות שהיו מניקות היו באות רק לשעות ההנקה ואסור היה להישאר עם הילד. כשגמרו את תקופת ההנקה, היה מותר לבוא לחצי שעה ביום בשביל לראות את הילד/ה שלך.

כשגדלנו עברנו מפעוטון לגנון ולגן, וגם שם המטפלות היו דואגות לכל מה שחסר, הן אפילו הלכו איתנו למרפאה, לרופאה או לאחות. בכיתות הראשונות, הכיתה עצמה הייתה בבית הילדים וקראו לזה 'בית כולל'. לפני הלימודים היינו קמים והייתה תורנות לשטוף את החדרים שישנו בהם. את ארוחת הבוקר היינו אוכלים אחרי השיעור הראשון. ככה עברנו מכיתה לכיתה, עד שהגענו לכיתות בוגרות. לבגדים למשל המטפלות היו דואגות, וכל שנה בחילופי העונות היו מודדים לנו את הבגדים מהשנה הקודמת. מה שלא התאים היו מעבירים לילדים אחרים, ואת ההשלמות היו עושים במחסן הבגדים.

כשגדלנו וכבר הלכנו לישון לבד, היינו מתאספים "בטיפול" ויושבים ומדברים, ועושים גם שטויות, כמו למשל: ללכת ו"לגנוב" אבטיחים ותירסים.

אימוץ ילדים

אצלנו במשפחה אוהבים מאוד ילדים ושמחים עם כל ילד שמצטרף אלינו. וכך היה שנפל בגורלנו לקבל אלינו ילדה שבאה בתור ילדת חוץ וחיפשו לה בית, קפצנו על המציאה וביקשנו שהיא תהיה אצלנו – וכך יצא שהיא נמצאת אצלנו מגיל 16 ועד היום.

ילד נוסף שהגיע לביתנו אירע כאשר הגיע ליפעת עם קבוצת כדורגל. אחרי שנגמרו אימוני הקבוצה הוא ביקש להישאר ביפעת, וכמובן שאנחנו התנדבנו מיד לקבלו למשפחה. גם הנער הזה הגיע בגיל 16 ונשאר עד היום.

מלבד שני אלו, היו אצלנו במשפחה עוד נער ונערה שהיו אצלנו עד סוף הלימודים, הנער עזב בסוף כיתה י"ב, ואילו הנערה נשארה עד שהתחתנה ועדיין אנחנו איתה בקשרים רציפים.

הזוית האישית

סבתא מירי: זו כבר פעם שלישית שאני משתתפת בתכנית זו הקשר הרב דורי, כל פעם הדגש הוא על נושא אחר. מפגשים אילו נותנים לי את האפשרות להכיר את נכדי מזוית אחרת, ואני מרגישה שזה מקרב אותנו יותר. לדעתי זה חשוב מאד. תודה על הזדמנות זו.

מאיה הנכדה המתעדת: שמחתי לשמוע את סיפורי הילדות של סבתא, ונהניתי מאוד.

מירי יוגב תרמה שני סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים: 

כשהיינו ילדים

החיים של סבתא מירי יוגב