מאגר סיפורי מורשת

שמי שרון (סקלקה) מאיר, נולדתי בתאריך 24.01.1948, בעיר דיבורג בגרמניה. הורי נולדו בפולין וגרו בכנות, אבי דוד היה בפרוץ מלחמת העולם השנייה חייל בצבא הפולני. עם פרוץ המלחמה הצבא הפולני הובס ופוזר לכל עבר. אבי הלך רגלית תוך סיכון רב בין הכוחות הגרמנים שכבשו את פולין לעבר העיר 'אוסטרלקה' בה התגוררה משפחתו, אימא פועה, אבא מנחם וארבעה ילדיהם: אברהם יצחק, ברכה, חווה ואבי דוד.

בעיר התחוללו פוגרומים ופרעות ביהודים וחלק גדול מהיהודים נאסר. החלה בריחה של יהודים לגבול הקרוב לכיוון ברית המועצות, רוב בני המשפחה סירבו לברוח, על כן אבי לקח את אמי (חיה – לבית שרון), שהייתה חברתו ואת אימא (סבתי – רחל שרון), האלמנה ואת אחותו (ברכה) – כולם יחד ברחו להרי אורל.

במהלך הבריחה התחתנו אבי ואמי. אבי שהיה נגר, הצליח להתפרנס ממקצועו. במהלך השנים נולדה שם אחותי פועה. עם תום המלחמה לא התאפשר להורי לחזור לפולין והם נשלחו למחנה עקורים בגרמניה. במחנה זה נולדתי אני ולפני אחי מנחם. במחנה שימש אבי כפעיל מטעם הסוכנות לעלייה ארצה ועסק רוב זמנו בנושא.

העלייה לישראל – 1949

משפחתי שמנתה הורים, סבתא, שלושה ילדים, עלתה לארץ ישראל באונייה "נגבה" בפברואר 1949. נקלטנו במחנה עולים בפרדס חנה. במחנה היו צריפים ואוהלים ושררה צפיפות גדולה. לאחר חודשים ספורים של קליטה, העלו את משפחתי ועברנו לעיר לוד. הבית שקיבלנו היה בית ערבי ישן בן שני חדרים, ללא מטבח ושירותים וכמובן ללא חיבור חשמל וביוב.

בשנת 1950 התרחבה המשפחה עם לידת אחותי לאה. התקופה הייתה קשה לא הייתה עבודה, אבי התקשה בפרנסת המשפחה כאשר במדינה הצעירה שררה אז תקופת ה"צנע".

הוריי דוד וחיה, אחותי פועה, אחי מנחם ואני מאיר בשנה טובה במחנה בגרמניה

תקופת הצנע שהייתה בין השנים 1949-1959 בעיקר בפן הכלכלי, לוותה בהגבלות על צריכת מוצרי צריכה כמו סוכר, קמח, אורז, שמן ועוד. מוצרי חשמל לא היו בבית, המקרר היה מקרר קרח (למקרר נדרש בלוק קרח כל יום, אותו קנינו ממוכר קרח שעבר ברחוב). כביסה עשו בגיגית מיוחדת וכל צרכי הבישול נעשו בפתיליות.

סיפורו של חפץ – סט צלחות פורצלן

לצד החוסר במכשירי חשמל מודרניים הנמצאים היום בכל בית, בבית היו כלי מטבח העשויים מפורצלן, כוסות זכוכית מקריסטל, חרסינה איכותית וכלי אוכל מכסף, שהעלתה המשפחה מגרמניה. רוב הכלים נשברו או אבדו במהלך השנים, למעט סט צלחות לפירות.

בסט זה השתמשו בעיקר כשהגיעו אורחים חשובים והגישו להם פירות, סט זה עובר בירושה מדור לדור והוא יועבר הלאה למשמורת.

סט הצלחות לפירות

אופי התקופה התאפיין בכך שבבית לא זרקו שום דבר אוכל וחיינו בצמצום. ברחוב בו גרנו גרו עולים מארצות כמו: בולגריה, טורקיה, מרוקו, פולין, צרפת, גרמניה ועוד. הקשר בין המבוגרים היה מינימלי, אבל אנחנו הילדים מצאנו מהר שפה משותפת התחברנו ובילינו יחד. ילדותי עברה במרחבים עצומים כאשר מאחורי הבית בו גרנו היו נטועים פרדסים ומטעים עזובים רוב היום היינו בחוץ משחקים במשחקים כמו גוגואים (משחק עם גלעיני משמש) קלאס, מוחנים (משחק הדומה להקפות), כדורגל עם כדור סמרטוטים. לא הכרנו משחקים כמו כדורסל או טניס להם נדרשו מגרשים מסודרים.

לקראת טקס חג שבועות בבית הספר שנת 1954, אחותי פועה, אחי מנחם ואני הקטן מאיר

מגן הילדים אני לא זוכר הרבה. למדתי בבית הספר ממלכתי ב' בכיתה היינו ילדים בגילאים שונים כשאני לומד עם ילדים מבוגרים ממני אפילו בשנתיים. בית הספר היה במרחק של רבע שעה הליכה מהבית ולשם היינו הולכים ברגל בקבוצות של ילדים תוך כדי משחקים בדרך. בהפסקות בית ספר בדרך כלל היינו משחקים בתופסת והמאושרים בינינו שהיה להם כדור בכדורגל. חברות מיוחדת הייתה ביני ובין לילי (אליהו) אזולאי שהיה חברי הטוב בשכונה, היינו מסתובבים יחד שעות רבות במיוחד בחורף היינו מסתובבים במרחבים גדולים שם הגשם שטף את האדמה והיינו מחפשים מציאות. היינו מוצאים המון חרוזים, מטבעות ישנים וחדשים ושותפים למציאות ככה למעשה התחיל התחביב שלי באיסוף מטבעות שנמשך עד היום. הלכנו יחד לתנועת ה"נוער העובד" ועוברים פעילויות שונות, שומעים מוזיקה מתקליטים, משחקים והולכים לטיולים בשטח.

עם סיום בית ספר היסודי עברתי ללמוד בבית ספר "אורט" תלת שנתי בלוד במגמת מכניקה כללית. למדנו לימודים עיונים תוך שילוב מקצועי של מסגרות, ריתוך וחרטות. אהבתי את לימודי המקצוע שהקנו לי יכולות לייצר או לתקן דברים, תוך כדי הלימודים התחלתי לעזור לאבי בעבודתו כנגר והייתי מלווה אותו בעבודות שונות אותן הוא היה מבצע בבתים של לקוחות.

בחופש הגדול, מעבר למשחקים בשכונה התחלנו לחפש עבודה שתכניס מעט כסף. עבדנו בעיקר במושבים סמוכים לעיר לוד לשם היינו הולכים רגלית ומחפשים משק שיעסיק אותנו. עבדנו בקטיף עגבניות, בצל, מלפפונים ועוד ירקות שבאותה תקופה (קיץ) היו גדלים. בסיום הלימודים באורט התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית כחרט בבית מלאכה עבודה שנמשכה שנה וחצי.

שירות צבאי

התגייסתי לצה"ל בפברואר 1966, עברתי טירונות מיוחדת ששילבה חיילות ובנייה של מאהל ענק לקליטת צועדים ביער חולדה. (באותה עת התקיימה בארץ כל שנה צעדת ארבעת הימים, צעדת המונים שהשתתפו בה חיילים ואזרחים עברה בערי המרכז והסתיימה בירושלים). אחרי הטירונות שובצתי לבה"ד 20, שם עברתי קורס כמכונאי טנקי פטון. בסיום הקורס הוצבתי לג'וליס כמכונאי טנקים. לאחר מספר חודשים עקב פציעה ברגל עברתי לעבוד במחסן חלקי החילוף שם עשיתי חיל וקודמתי לדרגת רב"ט ואף נבחרתי לחייל מצטיין.

מלחמת ששת הימים

במאי1967, החלו איומים מצד מצרים על ישראל, בצבא הוכרז אז על כוננות והחלה התארגנות לקראת מלחמה אפשרית. היחידה שלי התארגנה ויצאה לשטחי כינוס ליד גבול מצרים לקראת המלחמה. בבוקר 5.6.67 פרצה המלחמה כשאנו צופים בחיל האוויר התוקף את הצבא המצרי. יחד עם הכוחות יצאנו לכיוון מדבר סיני כשבכל יום שעטנו קדימה אחרי כוחות השריון ומתקנים טנקים פגועים כל הדרך.

המלחמה הייתה מהירה ואחרי שישה ימים הגענו עד לשפת תעלת סואץ. ההישגים הצבאיים היו אדירים, ירושלים העתיקה שוחררה, סיני, רמת הגולן וכל הגדה המערבית מצד ירדן שוחררה. לקראת שחרורי מצה"ל הוצע לי לחתום קבע כאשר החתימה לקבע מלווה גם בקורס מכונאי טנקי צנטוריון שנערך באנגליה.

החלפת שם המשפחה

כחלק מהנסיעה לאנגליה, חויבנו כל חברי הקבוצה, להחליף את שם משפחתנו לשם משפחה עברי. אני בחרתי בשם המשפחה שרון שהיה שם משפחתה של אמי לפני שנישאה.

החתימה לצבא הקבע הובילה לשנים ארוכות של שירות בצבא בדרגות ובתפקידים מגוונים. תחילת השירות הייתה בג'וליס במגוון תפקידים בתחום החלפים התקדמתי עד דרגת רס"ר ומוניתי כאחראי מחסן חלפי טנקים.

מלחמת יום הכיפורים

בשנת 1973 לקראת חגי תשרי החלה מתיחות בגבולות וביום שישי שלפני יום כיפור נשארנו ביחידה כשהמתיחות בשיאה, עסקנו בהכנות לקראת מלחמה צפויה שלא ידענו אם תבוא. המלחמה שפרצה ביום כיפור תפסה אותנו מוכנים בבסיס כשאנו כגדוד חימוש נייד יוצא לדרך עוד באותו יום. המלחמה הייתה קשה ועקובה מדם, היחידה שלנו תיקנה מאות טנקים ושילמה מחיר יקר ב – 11 הרוגים ו – 37 פצועים.

לקראת סיום המלחמה היחידה שלנו הגיעה עד מבואות העיר סואץ. בשנת 1976, יצאתי לשנת לימודים אותה סיימתי עם תואר "טכנאי מוסמך בתעשייה לניהול". יצאתי לקורס קצינים בשנת 1977 ובסיום הקורס הוצבתי בביר תמדה (בסיני) בתפקיד קצין אחסנה.

                      טקס סיום קורס קצינים

זמן קצר לאחר מכן נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים והתחלתי למעשה לעסוק בעיקר בפינוי היחידה לכיוון רפיח. לא חלפו ימים רבים ועברתי לשרת ברפיח. בשנת 1980 עברתי לפיקוד מרכז אשר בירושלים, שם הוצבתי כקצין ציוד של הפיקוד. ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה ועיסוקי הראשי היה לדאוג לאספקת ציוד וחלפים לכוחות בלבנון.

בתחילת 1984 עברתי לבית אל, שם שירתי בתפקיד קצין אחסנה. לאחר שנתיים עברתי לשרת בבסיס ענתות כקצין חימוש חטיבת טנקים, עיקר עבודתי הייתה בקליטת טנקים משופרים, ותקינות הטנקים ולאימונים גדודיים שהיו מתקיימים אחת לשנה. בשנת 1988 סיימתי את  התפקיד בחטיבה והחל השירות הארוך שלי במצל"ח (מפקדת ציוד לחימה וחלפים), לשם הוצבתי כראש מדור חלפי מגח-פטון. העבודה במדור הייתה רבה בו זמנית עסק הצבא בשיפורי טנקים רבים שבין היתר שיפור המיגון לאנשי הצוות. במדור זכיתי להוקרה רבה ששיאה קבלת דרגת סא"ל.

בשנת 1994 החל הצבא לרכוש מצבא ארצות הברית כלי חדש – משגר רקטות MLRS מוניתי כפרויקטור שלו מטעם מצל"ח, עברתי במסגרתו קורס בארצות הברית ולמדתי על שיטות האחזקה. כפרויקטור עסקתי ברכש חלפים, ציוד, והגדרת כל הצרכים הנדרשים לפרויקט. לפני השחרור מצה"ל התחלתי ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים בשלוחת אוניברסיטת "ניו-הייבן" מארצות הברית שפתחה כיתה בתל-אביב בסיוע חיל האוויר. בתום כשלוש שנים של לימודים ארוכים ומאתגרים קיבלתי תואר אקדמי בשנת 2000.

בתום שירות ארוך פרשתי מצה"ל בשנת 1998 והתבקשתי להישאר ביחידה ולעבוד בה כאזרח בתפקיד עוזר ראש ענף חלפי טנקים. נשארתי ביחידה ועסקתי בתחומים רבים ומגוונים, ראיתי במקום עבודתי את ביתי השני והקדשתי לו את כל מרצי, כאשר אני מביא אותו להישגים רבים וזכיתי לכל אורך תקופת עבודתי לגיבוי והוקרה ששיאה מתן פרס מפעל חיים מטעם קצין חימוש ראשי בשנת 2012.

פרס מפעל חיים מטעם קצין חימוש ראשי בשנת 2012

משפחתי

את אשתי הכרתי כחיילת בעת שירותי בבסיס ג'וליס. בבסיס שירתה אז החיילת רחל, התחברנו והתחלנו לצאת ולבלות יחד במסיבות שהיו נהוגות בבסיס ולאחר שנתיים של חברות בתאריך 7.6.1971 התחתנו.

                  אני ורחל בחתונתנו

קנינו דירה קטנה בראשון לציון והקמנו משפחה שמחה עם ילדים ואכן תוך זמן קצר נולדו שלושת ילדינו: רם בשנת 1972, עינת בשנת 1975 ונטע בשנת 1982. באותן שנים שירתי רחוק מהבית ורחל אשתי גידלה את הילדים. בסופי שבוע היינו מבקרים אצל הוריי והורי אשתי וכמובן יוצאים לטיולים בטבע ומדי פעם לנופשים בבתי מלון.

בשנת 1983 עברנו לגור בעיר יבנה בבית פרטי בפרויקט שקם מטעם הצבא. שנה לאחר מכן נולדה אורית כבת זקונים. היינו משפחה גדולה ושמחה שאירחה בבית החדש כל סוף שבוע. הילדים גדלו בשמחה במרחבים הגדולים שנפתחו בעיר הקטנה ללא חשש מהתנועה הסואנת, הם נקלטו היטב בבית הספר החדש, הלכו לחוגים שונים וכל אחד התפתח בדרכו. רם התגייס לשריון ועשה שירות קרבי בלבנון ורצועת עזה. אחרי השירות הצבאי התחיל ללמוד צילום בקאמרה  אובסקורה ולימודי משפטים. עינת שילבה לימודים תוך כדי שירות ולמדה באוניברסיטה פתוחה ולאחר השירות המשיכה בלימודי פסיכודרמה עד קבלת תואר שני. נטע שירתה במשרד הביטחון בזמן הפנוי שנותר, למדה גם כן ולאחר השירות סיימה תואר אקדמי באוניברסיטה. אורית אשר גם שירתה במשרד הביטחון המשיכה גם היא בלימודים עד קבלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית בירושלים בחינוך ילדים בגן. ב

שנת 1989 נפגעה משפחתי קשות עקב מחלת סרטן הדם שפקדה את אחותי לאה, אני, אחי, בעלה ואחותו התחלנו לפקוד את בתי החולים, כדי לסעוד את לאה במחלה הקשה, אולם אחרי מלחמה עיקשת של שנתיים המחלה גברה ואחותי נפטרה. המשפחה קיבלה זאת בצורה הכי קשה ובתום חודשיים ממות אחותי נפטרה אמי.

            שנת 1972 אחותי לאה ז"ל, אמי חיה ז"ל ואשתי רחל

הראשון שנישא היה רם, הוא התחתן בשנת 2000 עם אורית להם נולדו שתי בנות, לירון ועדי. שנים לאחר מכן התגרש והתחתן שנית עם אפרת ונולדו להם שני בנים אלון וגפן. רם גר במושב פריגן שבעוטף עזה עד ה – 7.10.23 ובעקבות המלחמה לאחר חצי שנה גר בשכירות ביבנה ומתכוון לחזור לעוטף כשיתאפשר. לרם משרד עורך דין, אשתו אפרת עסוקה בגידול גפן, אלון בגן ילדים, לירון חיילת בצה"ל, עדי תלמידה בכיתה ח' וגפן עדיין תינוק בבית.

שנתיים אחריו נישאה עינת עם אמיר בשנת 2002 ולהם נולדו שלוש בנות: מאיה, רוני וגלי. עינת גרה בנס ציונה ועובדת היום כפסיכותרפיסטית טיפולית באופן עצמאי ופרטי, בעלה אמיר עובד בתחום ההייטק, מאיה חיילת בצה"ל, רוני תלמידה בכיתה י' וגלי תלמידה בכיתה ו'.

נטע התחתנה בשנת 2009 עם יניב ולהם נולדו שלושה ילדים: עומר, יובל וגיא. נטע גרה בנס ציונה ועובדת ב"קרן אייסף" במתן מלגות לסטודנטים. בעלה יניב מרצה באוניברסיטה הפתוחה, עומר תלמיד כיתה ז', יובל תלמידה בכיתה ד' וגיא תלמיד בכיתה ב'.

אורית התחתנה בשנת 2011 עם ליאור ולהם נולדו שלושה בנים: אורי, שי ותום. אורית גרה ביבנה ועובדת כמדריכה בגנים. בעלה ליאור מורה למתמטיקה, אורי תלמיד כיתה ב', שי בגן ותום בגן.

משפחתנו אוהבת לחגוג את ערבי ימי שישי והחגים יחד, כל יום שישי אנו מארחים אצלנו בבית שניים עד ארבעה ילדים בארוחה ליל שבת משותפת. לעיתים קרובות בתום הארוחה אנו חוגגים חגיגת יום הולדת קטנה לבן המשפחה שיום הולדתו חל באותו שבוע. את החגים אנו חוגגים במשותף עם אחים ואחיות של אשתי ושלי כאשר כל ארוחה כזאת מונה יותר מ-30 סועדים בחגיגה אחת גדולה. חגיגות נוספות ערכנו בציון יום הולדת עגול שלי או של אשתי כשיצאנו כל המשפחה המורחבת לאחד מבתי המלון שם היינו מטיילים בפארקים בטבע בסביבה הקרובה, מתרחצים בים, מבקרים במתקנים ובעיקר נהנים.

תחביבים

מאז היותי נער אהבתי לאסוף מטבעות, בולים, לשחק ולצפות במשחקי כדורגל וספורט בכלל. איסוף המטבעות היה חלק נכבד מעיסוקיי בשנות העשרים שלי, אני ואחי היינו חברים במועדון אספנות בתל-אביב אליו היינו נוסעים אחת לשבוע כדי להחליף, למכור מטבעות או לשמוע הרצאה בנושא. רכשנו קטלוגים וצברנו ידע עם אוסף נכבד של מטבעות בכלל וישראל וארצות הברית בפרט. לצערי, פרצו לביתי לפני כשבע שנים ורוב האוסף נשדד.

אהבתי לשחק כדורגל בשכונה ולצפות במשחקים של הפועל לוד קבוצה שהייתי אוהד מושבע שלה וכל שבת הייתי הולך לראות אותה. שיחקתי כדורגל בשכונה ובעבודה במסגרת טורנירים פנימיים עד גיל 50 אז פרשתי. היום אני צופה מושבע של משחקי ספורט בטלוויזיה בכל התחומים.

אוסף אחר שאני מתעסק אתו הינו איסוף טלכרטים וכרטיסי כניסה לבתי מלון, יש לי אוסף נכבד הכולל יותר מ – 10,000 טלכרטים מלמעלה מ – 60 ארצות. אני חבר באגודת אספני הטלכרטים ואנו מתכנסים בין 4-5 פעמים בשנה לתצוגה, החלפה, קנייה או מכירה של כרטיסים. תחביב אחר אותו למדתי בפרישתי לגמלאות הוא משחק הברידג'. ביציאתי לפנסיה עברתי מספר קורסים של משחק הברידג' והיום אחת לשבוע אני משחק במועדון ברידג' ביבנה.

יצאתי לגמלאות ביוני 2016 עם תפקיד שדרש ממני השקעה גדולה של שעות ואחריות רבה. פתאום נוצר מצב שיש לי המון זמן פנוי, בחודשים הראשונים התחלתי לשפץ בבית דברים שונים שחשבתי שיש לשנות אותם, בניתי חומה חדשה במקום גדר ישנה, בניתי משטח מרוצף ומשטח דשא סינטטי כמקום משחק לנכדים. התחברתי למספר מועדונים שם מתקיימות הרצאות בנושאים מעניינים, התחלתי להשתתף בהם, כאמור למעלה למדתי לשחק ברידג', אבל את רוב הזמן אני מקדיש לעזרה בגידול הנכדים. אשתי שפרשה שנה אחריי טיפלה בכל נכד עד כניסתו לגן ילדים (שלושה נכדים כל פעם שנה ויותר). אני משחק איתם, לוקח אותם לתערוכות או פארקים בעת החופשות, מסיע לחוגים, שומר ומשגיח מידי פעם וכמובן מסיע ומחזיר מגן הילדים ובית הספר, כמו לדוגמא עכשווית השתתפות בקשר הרב דורי וכל דבר אחר שיידרש. עם חברים מהעבר ומצה"ל אני נפגש פעמיים בשבוע "בפרלמנטים" בתל אביב וראשל"צ דבר שממלא אותנו בתוכן, נושא אחר שאני מתעסק בו בעזרת חבר מהיחידה הוא בנתינה, אני אוסף בגדים וחפצים, כלים, מכשירים חשמל ישנים ומעביר את זה בעזרתו לאנשים הזקוקים לסיוע.

מסר לדור הצעיר

בשנת 1989 חגגנו להוריי דוד וחיה ז"ל חתונת יובל לציון 50 שנות נישואים, בחגיגה צנועה שנערכה במסעדה עם כל בני המשפחה, ילדים ונכדים. לאחר הברכות המסורתיות נשא דברים אבי במילים שעדיין חקוקים בזיכרוני: לקח לנו 2000 שנה לבנות את המדינה, אני לא מבקש ממכם שום סיוע חומרי, אני מבקש מכם דבר אחד בלבד, הישארו בארץ והמשיכו כאן את חייכם, הפיתויים באירופה ואמריקה גדולים מאוד אבל רק כאן בארץ נרגיש בטוחים.

בשנת 1986 כתב אהוד מנור את השיר "אין לי ארץ אחרת", בעקבות נפילת אחיו יהודה וינר במלחמת לבנון. דברי השיר שאני מצטט בית אחד מתוכו:

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקיי, אל נשמתי

בגוף כואב, בלב רעב

כאן הוא ביתי

מילות השיר יחד עם הדברים שנשא אבי מכווינים אותי עד היום. היום המדינה עסוקה במלחמה במספר זירות כשהשבת החטופים הביתה היא המטרה העיקרית. אם נדע להתאחד, לשים את המחלוקות בצד ארצנו תמשיך לפרוח ולהתפתח מול כל העולם. מה שקרה לנו ב – 7.10 מחזק את הדברים איפה מקומנו?

לראות כיצד קם חלק גדול מהעולם הנאור ומגלה שנאה ואנטישמיות כה גדולה מראה דבר אחד:

מקומנו כאן!

הזוית האישית

סבא מאיר: לפני כחצי שנה פנתה אלי בתי בשאלה אם אני מוכן להשתתף בתוכנית "הקשר הרב דורי". שאלתי "מהי התוכנית"? וקיבלתי תשובה שאצטרך לשבת עם נכדתי, גלי, ולספר על המשפחה, משהו די דומה לעבודת שורשים. כשהחלו הפגישות ראיתי שהתוכנית היא משהו אחר, גדול ומרשים יותר. האפשרות שניתנה לי לספר וללמד על מורשת העבר תוך יצירת קשר מידי הביאה אותי למימוש הפתגם "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". התוכנית מילאה תוכן חשוב בזמן שלי ולמעשה חיכיתי בקוצר רוח לכל מפגש ולקראתו שאלתי מה אני יכול לעשות כדי שהוא יהיה מוצלח יותר. התוכנית היא פלטפורמה לקירוב בני המשפחה והנכדים בכלל וגלי בפרט. גלי התגלתה כסקרנית המעוניינת לשמוע וללמוד. המפגשים חיזקו את הקשר בינינו והרצון שלה לדעת הוציא ממני יותר. כמו כן, התמלאתי בגאווה בתחילת המפגשים עת שיחקה את מפגש הדורות והמיומנות הרבה שגילתה במחשב. אני מודה על האפשרות שניתנה לי להשתתף בתוכנית.

גלי: לפני כשנה שמעתי על התוכנית, חשבתי שזה יהיה מעניין ויקרב אותי לסבא שלי. בהתחלה זה היה טיפה מביך, כי לא הייתי רגילה לראות את סבא בבית הספר. לאחר מכן, זה נהיה ממש כייף. המפגשים חיברו בינינו ועזרו לי לשמוע את סיפור חייו. עכשיו אני יכולה להגיד בקול רם "אני יודעת הרבה על סבא שלי, כמעט את כל סיפור חייו". כשסבא סיפר על אבא שלו והמשפט שאמר "אני יודע שהפיתויים באירופה ובארה"ב גדולים, אך לקח לנו 2000 שנה לבנות את המדינה הזאת, אני מבקש מכם, אל תעזבו, המשיכו כאן את חייכם"! התרגשתי ואמרתי לעצמי שגם אם יש עכשיו קשיים לא לוותר, לא רק בהקשר של ארץ ישראל אלא גם בחיי היומיום.