מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי ברא"ז.

נולדתי בבית החולים "אסותא" בתל אביב בתאריך 26 במרץ 1944, להורי רחל ומרדכי גרוס.

אמי רחל (רוז'י), לבית ברוק נולדה וחיה כל חייה ב"גולס", שליד וינה באוסטריה, וכשפלשו הנאצים וסיפחו את אוסטריה בשנת 1938, היא גורשה מאוסטריה יחד עם כל משפחתה ועם כל היהודים שהיו באזור – רק בגלל שהיו יהודים. הם אולצו לחתום על מסמך שהם מוותרים על כל רכושם, ולעולם לא ישובו לאוסטריה. אחרי נדודים ומשברים שעברו במשך כחצי שנה, הם קיבלו סרטיפיקטים (אישורים) לעלות לפלשתינה.

אבי מרדכי גרוס נולד בבודפשט, הונגריה למשפחה ענפה, ויועד להיות רב. הוא למד ב"חדר", ואחר כך ב"ישיבה", אך יחד עם זאת היה גם ציוני נלהב וחלם לעלות לארץ ישראל. הוא ברח לבדו, והצליח לעלות על אונייה שהביאה אותו לחופי הארץ, אבל האונייה נתפשה על ידי האנגלים ששלטו אז בארץ, והוא גורש חזרה לאירופה. בשנת 1938 הוא ניסה את מזלו שנית, הפעם לקח איתו את אחותו הצעירה ויחד הם הצליחו להגיע, דרך אפריקה, לארץ.

הורי הכירו אחד את השני בארץ, והתחתנו בשנת 1942. אני הייתי הבת הבכורה, וגם הנכדה הבכורה מצד משפחת אמי.

גדלתי ברמת גן, בבית חם ואוהב, עם ההורים, סבא וסבתא, ושני דודים. בבית דיברו גרמנית ורק כששלחו אותי לגן, למדתי עברית. אימא תמיד סיפרה לי שהייתי חוזרת מהגן ומלמדת אותה שירים ומספרת לה סיפורים בעברית. כשהייתי בת ארבע הוקמה המדינה, וזכורים לי השמחה בכל מקום והריקודים כל הלילה במרכז רמת גן. כיון שהמדינה רק הוקמה, ואלפי עולים הגיעו, היה מחסור במצרכים ולכן הונהגה שיטת צנע בארץ. אפשר היה לקנות מצרכים רק תמורת תלושים שחולקו על ידי הממשלה, כל משפחה קבלה הקצבה לפי מספר בני המשפחה. המצב גרם להתפתחות שוק שחור שהיה אסור על פי החוק.

 בילדותי עם הוריי

היו לנו קרובי משפחה בכפר והיה להם לול תרנגולות. יום אחד (הייתי אז בסביבות גיל חמש), ההורים לקחו אותי איתם לכפר לבקר את קרובי המשפחה והם נתנו לנו תבנית ביצים – דבר שהיה אסור כמובן. כל הדרך אמרו לי הורי שאסור לי לספר שקיבלנו ביצים מהקרובים. כשהגענו הביתה ויצאתי מהמכונית, ראיתי מרחוק את יורם, בן גילי, שהיה שכן שלנו וצעקתי אליו: "יורם הבאנו ביצים, אבל אל תספר לאף אחד כי זה אסור!!!!!"

נולד לי אח, אילן, כשהייתי קרוב לגיל חמש ואחות, ורדה, כשהייתי בת שש. הבית שלנו היה מרכז המשפחה המורחבת הן מצד אימא והן מצד אבא. כל החגים העיקריים נחגגו עם כל המשפחה בביתנו.

בילדות המוקדמת שיחקנו תמיד בחוץ: בתופסת, מחבואים, גולות, קלאס, חבל, בניית סוכה על עץ, תחרויות ריצה. היה לנו בית קטן, אבל חצר גדולה, ומכיוון שהיה מחסור במצרכים, אבא שלי זרע ערוגות ירקות ושתל עצי פרי, ובנה לול לתרנגולות ואווזים, אותם הייתה הסבתא מפטמת כדי שיגדלו. כל אלה סיפקו לנו מזון. אבא גם חפר ובנה לנו בריכה קטנה, וכל ילדי השכונה באו בקיץ להשתכשך במים הצוננים. בימים סגריריים שיחקנו בתוך הבית בדוק, דומינו, מונופול, 5 אבנים, חוט, אספנו גרוטאות, זהבים, פרסים, מקלות ארטיק , בולים, גולות וכו' ועשינו "החלפות". התחלנו לקרוא ספרים וישבנו לדון בהם, להחליף דעות. מאחר ולא היו טלפונים, מחשבים וכו' – פשוט הגענו, בלי להודיע ובלי לקבוע מראש.

תקופת הבגרות – חוויות מיוחדות מתקופה זו, תנועת נוער

הייתי חברה בתנועת הנוער הצופים, יצאנו לטיולים ומחנות קיץ, רקדנו הרבה הורה וריקודי עם, עשינו קומזיצים ועש לילה.

בתיכון למדתי בבי"ס "אוהל שם" ובחופשים נסענו כמה חברות לטיולים בארץ בטרמפים, לא היה אז פחד. אהבתי מאד את הטיולים ברחבי הארץ – נופים, מרחבי טבע, צורות חיים שונות ממה שידעתי – קיבוץ, מושב שקסמו לי במיוחד, וקיוויתי לעבור לגור בקיבוץ כשאגדל, דבר שכמובן לא קרה. בטיולים אלו גם רכשתי את האהבה לטייל בעולם.

חונכנו להגשמת ערכים, שאהבת הארץ ובנייתה ושערבות הדדית הם הדברים החשובים ביותר.

בגיל 15, בחופש הגדול, שלחו אותי ההורים לאוסטריה, לבקר את הדודה, ואיתה נסעתי גם לשוויצריה וצפון איטליה – חוויה אותה אני נושאת כל השנים.

מוצאי שבת היה ה"בילוי" – היינו נפגשים במרכז העיר, אוכלים חצי מנה פלאפל והולכים לקולנוע, שם גם ראינו תמונות וחדשות מהעולם – ב"יומן" שהוקרן לפני הסרט. לא היה אז מבחר גדול של סרטים. בקיץ הלכנו לבריכה העירונית ולים, שם שכבנו שעות בשמש הלוהטת כדי להשתזף.

למדתי לנגן בפסנתר – כארבע שנים – משם אהבת המוזיקה.

אחרי שסיימתי את לימודי באוניברסיטה שהיתי במשך שנה בוושינגטון בירת ארצות הברית, שם לימדתי בבית ספר בינלאומי של ה-State Department. הייתה לי כיתת תלמידים – קציני צבא בכירים אותם לימדתי עברית, כולל קריאה וכתיבה, היסטוריה וגיאוגרפיה של הארץ. כששבתי לארץ הכרתי, דרך חברים משותפים, את מי שהיה לבעלי – ערן ברא"ז, בן למשפחה מוותיקי פתח תקוה ובוניה. נישאנו וקבענו את ביתנו בסביון. במהלך השנים נולדו לנו שני בנים: דני ומוני.

ערן נפטר בטרם עת, והוא בן 59 בלבד – יהי זיכרו מבורך לעד!

היום כשאני גמלאית, התפניתי לעסוק בתחביבים: בשחייה, שירה במקהלה, קונצרטים, ציור, צילום ועריכת סרטים וטיולים בארץ ובעולם.

כמובן שהכיף הגדול ביותר שלי הוא המפגשים המשפחתיים עם כל ששת נכדי המקסימים.

הזוית האישית

אדם: הייתה חוויה מאד מעניינת ולמדתי הרבה דברים על סבתא, למדתי על ילדותה ועל התחביבים שלה.

סבתא רותי: אהבתי את ימי השישי בהם נפגשנו בבית הספר במסגרת מפגשי תוכנית הקשר הרב דורי. היה כיף לספר לאדם על ילדותי.