מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה ברוידא, שם נעורי הוא עליזה גרינולד, נולדתי בתאריך 22.6.1952 בישראל.

ההורים שלי נולדו בצ'כיה ושניהם ניצולי שואה וסיפור עלייתם לארץ הוא סיפור של העפלה והתגברות על קשיים.

אבא שלי היה תלמיד ישיבה בצ'כיה וגם היה שובב גדול וספורטאי ולכן ההורים שלו שלחו אותו לעבור בגיל חמש עשרה בעבודות שדה. כשהגרמנים פלשו לצ'כיה בשנת 1939, אבא שלי ברח להונגריה לבודפשט ושם הוא התחבא אצל משפחה נוצרייה שאימצה אותו. כשהגרמנים פלשו גם להונגריה בשנת 1944, אבא שלי הצליח כל הזמן לברוח ולהתחבא מהם. הוא החליט שהוא לא הולך לגטו ויהי מה. היה לו משפט כזה: "אני לגטו לא הולך". פעם הגרמנים רדפו אחריו ברחוב אז הוא נכנס לקולנוע וככה התחמק מהם. ובסופו של דבר הוא נתפס ונשלח למחנה עבודה.

כשהמלחמה נגמרה בשנת 1945 הוא עלה לארץ באוניית מעפילים ואז האונייה נתפסה בדרך על ידי הבריטים והוא הוגלה למחנה מעצר בקפריסין. כשהמדינה הוקמה בשנת 1948 הוא סוף סוף השתחרר והצליח לעלות לארץ. מיד כשהוא ירד מהאונייה הוא התגייס לצבא והשתתף במלחמת השחרור.

אימא שלי גם נולדה בצ'כיה בכפר קטן בהרי הקרפטים. היא מאוד אהבה לטפל באווזים ולרדת לנחל לאסוף גרגרי פטל. גם עליה עברה המלחמה בצורה קשה. בשנת 1942 הגרמנים הגיעו לאזור שלהם וכל המשפחה נלקחה לגטו. רק אימא שלי ואחותה נשארו בחיים. אחרי המלחמה היא החליטה לעלות לארץ ובדרך היא פגשה את אבא שלי והם שניהם עלו באוניית המעפילים "תיאודור הרצל". גם אותה הגלו הבריטים למחנה מעצר בקפריסין וכשהיא שוחררה היא עלתה לארץ והתגייסה למשטרה הצבאית.

בארץ הם התחתנו ועברו לגור בשיכון מעוז אביב שהיה שיכון של אנשי צבא קבע. למרות כל הקשיים שהם עברו הם גידלו אותי ואת אחותי בצורה נורמלית ולא הרגשנו בילדותנו את כל מה שהם חוו.

גדלתי בשכונת מעוז אביב, שהייתה מלאה בדשאים גדולים, ורוב הזמן ביינו בחוץ במשחקים ובמפגשים עם חברים. לכל מקום הגעתי ברגל או באופניים. אבא שלי היה איש צבא, היה לו טנדר בתקופה של רוב האנשים לא היה אוטו אז הוא היה הנהג השכונתי. פעם הוא אפילו לקח אישה שהייתה צריכה ללדת לבית חולים. אימא שלי הייתה עקרת בית וגם טיפלה בילדים, בכל יום חיכתה ארוחה חמה על השולחן.

לבית הספר הייתי הולכת ברגל, והעצם לכל מקום הייתי מגיעה ברגל או באופניים. ביום שישי אחר הצהריים הכיתה הייתה מתאספת בדשא הגדול והיינו משחקים מחבואים, חמור ארוך, תופסת וחבל. בבית הספר שלי היה עץ תות זקן שאהבנו לטפס עליו.

מאוד אהבתי לקרוא. ואימא שלי הייתה תמיד אומרת לי להפסיק לקרוא ולצאת החוצה לשחק. הייתי הולכת כל יום לספרייה ובדרך הביתה הייתי גומרת את הספר.

בתיכון למדתי ב"תיכון חדש" שהיה בית הספר היחיד בלי תלבושת אחידה, והייתה בו אווירה חופשית שעודדה  פעילות בתחומים שונים. בתקופה זו גם הייתי חברה בתנועת נוער שנקראה: "נוער לנוער". הייתי נוסעת פעם בשבוע ליפו ללמד ילדה שבאה ממשפחה קשת יום. די הזדעזעתי אז לראות שיש ילדים שגדלים בכאלו עוני והזנחה. הפעילות הזאת בתנועה הייתה מאוד חשובה ומלמדת בשבילי.

בצבא שירתי ביחידה מיוחדת במודיעין, סיירת מטכ"ל. שם למדתי לשרטט והייתי משרטטת מפות בשביל החיילים שהיו צריכים לנווט בדרכים קשות. היחידה הזו עשתה מבצעים מיוחדים וקשים ואני הייתי שותפה לעזרה לחיילים.

אחרי הצבא הלכתי ללמוד עיצוב סביבה ב"בצלאל" וזה הוביל אותי למקצוע בו אני עוסקת היום: שזה אדריכלות נוף. ב"בצלאל", שם פגשתי את מי שהפך להיות בעלי ששמו יהודה, אבל כולם הכירו אותו בשם "כושי".  הסיבה הייתה שבילדותו לכולם קראו בשמות חיבה לפי הכלבים שלהם ולכושי לא היה כלב אז קראו בשם של כלב משיר (כושי כלב קט). השם הזה דבק בו ונשאר גם בבגרותו.

התחתנו על הדשא של מגל 11 סביון המקום בו אני גרה עד היום עם כל ילדי ונכדי.

הזוית האישית

אלון ברוידא:  למדתי דברים רבים מהמפגשים בתוכנית הקשר הרב דורי, במיוחד על ההורים של סבתא שלי והתלאות שהם עברו במלחמת העולם השנייה ובשואה.