מאגר סיפורי מורשת

שמי הללי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מנציח את זכרו של סבא שלי, יאיר בן ברק ז"ל, אשר ליווה אותי כל ילדותי והייתי מאוד קשור אליו.

אהרון בן ברק נולד בשנת 1890 בעיירה מקרוב שבאוקראינה ועלה בגיל 19 לישראל. אהרון התחתן עם שושנה לבית פקר ונולדו להם שני ילדים: איתמר ובנימין. שושנה נפטרה ממלריה. לאחר מותה, אחותה למחצה, טוניה פקר, ילידת 1904, עלתה גם היא ממקרוב והתחתנה עם אהרון. להם נולדו חמישה ילדים – מיכה, בתיה, התאומים מנחם ובת שבע, ויאיר בן הזקונים. אהרון וטוניה היו ממייסדי נהלל וכל ילדיהם גדלו בנהלל.

יאיר למד ביסודי נהלל ואחר כך בבית הספר החקלאי בנהלל. לא היו אז הרבה משחקים, הם שיחקו במשחקים מהטבע עם חבריו. יאיר עזר להורים ולאחים בעבודות המשק. יאיר זוכר שאכלו בצנעה, בעיקר ממה שגידלו במשק. בנעוריו אהב לראות סרטי קולנוע ונסע לחיפה לראות סרטים.

סבא יאיר התגייס לנח"ל ושירת בבסיס בשיבטה כקצין רכב. שם הכיר חיילת נחמדה בשם צילה. עם שיחרורם מהצבא צילה ויאיר התחתנו (חתונה בבית החייל בחיפה עם רב צבאי). עם השנים נולדו להם ארבעה ילדים: שרון, דני, רותי וזהר. יאיר וצילה הקימו משק בנהלל. בהתחלה היו (עופות) הודים, רפת, פרדס וגידולי שדה. בהמשך זנחו את ענף ההודים והתמקצעו ברפת, הקימו רפת לתפארת. יאיר עבד במשרה מלאה ועמוסה מאוד עד גיל 78 ואחר כך העביר את הניהול והתפעול לדוד שלי, דני. יאיר נשאר לעבוד ברפת. בשעות הפנאי המעטות שהיו לו אהב לכתוב סיפורים, לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה.

בגיל 79 עבר ארוע מוחי שמנע ממנו לעבוד. בגיל 80 ושלושה חודשים הוא נפטר.

לסבא יאיר וסבתא צילה יש 14 נכדים (סבא לא זכה להכיר את הנינים שנולדו מאז). אני הנכד ה-13 שלהם. הייתי מאוד קשור לסבא יאיר. כולם אומרים לי שאני דומה לו במראה וגם באופי. כל יום בצהרים אכלנו יחד ארוחת צהרים וסבא היה מספר לנו, הנכדים, סיפורים מהילדות בחוש ההומור שהיה מאוד אופייני לו. הרבה סיפורים כללו בעלי חיים והאנשה של בעלי החיים. מדי אחר צהרים נסענו יחד לעבוד. אהבתי מאוד לעבוד איתו במשק ולעזור לו לקרב את האוכל לפרות.

אני מאוד מתגעגע לסבא יאיר.

אשתף כאן בסיפור שזכור היטב וסבא יאיר נהג לספר אותו לנכדים:

הצבוע והגלידה הטעימה בחיי

בזכות צבוע אכלתי את הגלידה הטעימה בחיי. הסיפור התרחש בהיותי בן 10, כשעדיין עיבדו את השדות בעזרת סוסים. הסוסים היו הכוח שמושך את כלי העבודה של האיכר – מחרשה, מקצרה ועוד.

באחד מימי בקיץ הלוהטים יצא אחי הגדול, מנחם, לחרוש את השדה שלנו. הוא הזמין אותי להצטרף אליו ובנוסף אלי הצטרף גם קרוב משפחה שהיה בערך בן גילי. מנחם רתם את הסוסים למחרשה והחל לחרוש. התלם היה ארוך ולקח הרבה זמן עד שהגיעו לסוף השדה הוא בחזרה. וכך הלוך ושוב. הזמן זוחל, אני והאורח השתעממנו ובסופו של דבר התחלנו לריב והלכנו מכות. כשהגיע אחי אלינו הוא הפריד ביננו וקבע שאני לא צודק במריבה. אני ידעתי שאני צודק, אבל אחי היה לטובת האורח כדי שלא ייעלב.

כעסתי מאוד והחלטתי לחזור הביתה ברגל, רצתי ורצתי בוכה מתוך עלבון עמוק.

בדרך היה וואדי שזרמו בו מים. התיישבתי לחלוץ את הסנדלים כדי שלא אחליק מהבוץ, ובכיתי בכי תמרורים. ואז לפתע יצא צבוע מבין קני הסוף שגדלו ליד הוואדי. הוא הסתכל כאילו שואל: "מה הבכי?" חציתי את הוואדי במהרה ובגדה השנייה שוב ישבתי לנעול את הסנדלים ואז הצבוע החל להתקרב אליי. אני נבהלתי והתחלתי לרוץ ולבכות בקול חזק. הצבוע החליט להניח לי וחזר לוואדי.

כאשר התקרבתי לבתים של נהלל, כבר הייתה שעת צהרים ולא היו אנשים ברחובות. אני רץ ובוכה בכי תמרורים גם מעלבון וגם מן הפחד מהצבוע. מאחד הבתים יצא איש טוב (סבא רבא רבא של ארז רכלבסקי), שאל למה אני בוכה, והזמין אותי אליו לאכול גלידה. בתקופה ההיא לא היה בכל בית מקרר חשמלי כמו היום שיש בכל בית, היום וגלידה הייתה מאכל נדיר מאוד. זאת הייתה הגלידה הכי טעימה ומרגיעה שאכלתי בימי חיי.

אף שבמשך השנים, לאחר שגדלתי והתבגרתי, אכלתי גלידות הרבה יותר טעימות וטובות, אבל את הגלידה הזאת לא אשכח לעולם. נשאר לי זיכרון מר מתוק ממפגש עם הצבוע.

מימין: אני עוזר לסבא ברפת, משמאל: טקס עלייה שלי לכיתה א'

הזוית האישית

הללי הנכד המתעד: למדתי שבילדות של סבא לא היה שפע כמו בימינו, לא מבחינת משחקים ולא מבחינת אוכל. הכל היה בצנעה. כמו כן עוד למדתי שבתקופת סבא שלי לא היו טרקטורים והשתמשו בסוסים במקום. מצחיק אותי שסבא יאיר רב מכות. זה מוזר לי חשוב על סבא שרב מכות..