מאגר סיפורי מורשת

שמי מינה רפאלי, נולדתי בפרס, שם אימי רחל ושם אבי משיח. היו לי שני אחים דניאל וברוך (שניהם כבר נפטרו) ואחות, מרגלית, שתיבדל לחיים ארוכים.

את הבית אני זוכרת כמו חלום, לא בטוחה איך הבית היה נראה, אך אני זוכרת שלדודתי הייתה בריכה גדולה, ולנו הייתה חצר גדולה, שבה היינו אוכלים ארוחות בוקר יחד עם המשפחה. לאחר שהוריי התחתנו בגרוזיה (גיאורגיה של היום), שניהם עברו לגור בפרס, באזור שנקרא אורמיה, שנמצא בגבול טורקיה וארמניה. באזור זה מדברים טורקית ולא פרסית, למרות שהאזור נמצא בשליטת פרס. קהילת היהודים באזור זה נקראו 'נאש דידאן' שפירושו 'האנשים שלנו', והשפה שבה דיברנו הייתה השפה הארמית בניב ארמית חדשה.

העלייה לארץ מנקודת מבט של ילדה בת 7

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים עדיין לא הובסו ע"י הרוסים, החלו באיראן ניצנים של אנטישמיות, כמו לסמן בתי יהודים. שמעתי שהוריי משוחחים על המצב המדאיג המתרחש במדינה כנגד היהודים ואת ההחלטה של הורי לעלות לציון.

בשנות ה-50 עלינו לארץ, הייתי בסביבות גיל 7. מה שאספר אלו הזכרונות שיש לי כילדה בגיל צעיר שכזה. אחי הבכור, דניאל, כבר עלה לארץ לבד בעליית הנוער. המסע לארץ עם הוריי, אחי ברוך, ואחותי, מרגלית ודודתי החל בנסיעה במשאית מאורמיה לטורקיה. בטורקיה קיבלה אותנו הקהילה היהודית, אשר שיכנה אותנו בבית ספר יהודי באיסטנבול.

שם נשארנו יומיים. יחד עם עוד מספר משפחות חיכינו לאונייה שתיקח אותנו לארץ. היינו בבטן האונייה בצפיפות עם משפחות רבות, ומדי פעם עלינו לסיפון האונייה על מנת להתאוורר. הגענו לאזור חיפה ומרחוק ראינו אורות נוצצים, וכולם היו מאושרים ושמחים שהגיעו לארץ. בחיפה לקחו את כולם לאזור 'שער העלייה' שם קיבצו את כל העולים. שם גם פגשנו את אחי הגדול.

באזור זה היו מבנים ישנים מתקופת המנדט הבריטי. בארץ היתה תקופת צנע, לא היה כ"כ מה לאכול, ואני זוכרת שקיבלנו לארוחה בצלחת מתכת כמה זיתים, קצת גבינה ופרוסת לחם אחת או שתיים. היינו שם למיטב זכרוני תקופה קצרה, כחודש ימים, ומשם עברנו למקום אחר.

הקליטה בארץ

קיבלנו רשימה עם מספר מקומות לבחירה לצורך מעבר למגורים. לא הכרנו את המקומות שהוצעו לנו, ובחרנו בקריית אונו רק משום שהיא קרובה לתל אביב. כל מי שבחר את המקום הזה עלה למשאית עם המזוודות.

הגענו לקרית אונו – היה שם כלום ושום דבר מלבד שתי שורות של אוהלים. אימי לא אהבה את המקום ולאחר שכנועים רבים נשארנו, בחרנו אוהל, וסידרנו את ה-"בית". הראשונים להיות באיזור זה היו תימנים, אח"כ אנחנו הגענו, ולאט לאט הגיעו עולים, ממדינות שעברו שואה. אח"כ עוד עולים מעיראק ומטורקיה, אשר אליהם  הוריי התחברו, כי דיברו טורקית – זה היה קיבוץ גלויות.

גרנו באוהלים כשנתיים – לא היה פשוט. באוהל לא היה תשתית של מים- נאלצנו ללכת מרחקים על מנת להביא מים, גם השירותים והמקלחות היו במרחק מהאוהל, ולעיתים היינו מסתדרים עם גיגית מים באוהל. הקושי המשמעותי היה בעיקר בחורף. אני זוכרת, שהיתה שנה שירדו גשמים עזים והצפות, על כן הוחלט לקחת את כל הילדים, ולהעבירם למשפחות, שהיו להם בתים.

כאמור על מנת לעבור את החורף בבטחה, לקחו אותי ואת אחי למשפחה ברמת גן. אחותי היתה קטנה מדי והעדיפו שתישאר עם ההורים. המשפחה ברמת גן היתה ותיקה בארץ, הם דאגו לנו לצרכינו, לקחו אותנו לרופא באם היה צורך. הם היו אנשים טובים.

עם הזמן החלו לבנות צריפים, וממגורים באוהל עברנו למגורים בצריף. לאזור הזה של אוהלים וצריפים קראו מעברה – מעברת קרית אונו. בסה"כ גרנו שם כ-8 שנים.

עם פרוץ מלחמת קדש בשנת 1956 אחי הגדול היה בצבא. בצריף לא היה מקלט, אז אמרו שיש לחפור תעלות, וכשיש הפצצות, יש להיכנס אליהן. למזלנו, המלחמה הסתיימה מהר. אחי סיים את שירותו הצבאי והצטרף אלינו למגורים בצריף. אני אציין, כי הצריף הוא חדר אחד גדול, לכן אבי בנה ליד הצריף מקום נוסף מעין מטבחון מופרד – שם בישלנו. הבישול לא היה על תנור או גז כי לא היה גז, אלא על פרימוס מעין כירה ניידת.

במעברה היה בית ספר שם למדתי שנה אחת. לא אהבתי את המקום ואת סגנון האנשים, אז אימי רצתה לשלוח אותי לבית הספר בקרית אונו- לא המעברה, אלא הקריה עצמה שנקראה כפר אונו. אבל מי שלא גר בכפר אונו לא יכול להירשם היה לבית הספר שם.

היה לנו שכן שגר בצריף, והמשפחה שלו קיבלה בית בכפר אונו. אותו שכן היה מיודד עם הוריי. הוא עבד בצרכניה במעברה, וכשהיתה סגורה בשעות הצהריים, וכדי שלא יעשה את הדרך הארוכה הביתה הלוך וחזור, הוא שאל את הורי,י אם הוא יכול לנוח אצלנו בצריף. באחת השיחות עלה נושא בית הספר. אותו שכן אמר לנו, שהוא מכיר את המזכירה של בית הספר בכפר אונו, והוא אמר לאימי שהמשפחה שלו תאמר, שאני גרה אצלם, וכך אפשר היה לרשום אותי לבית הספר שם. אנקדוטה: שמה של מזכירת בית הספר היה אסתר וולך, אימא של המשוררת יונה וולך, אני ויונה וולך למדנו בכיתה ביחד.

הלימודים שם היו אחרת מהמעברה, כמו גם סגנון האנשים היה שונה. שם למדתי בכיתה ד' אח"כ קפצתי שנה והמשכתי ללמוד בכיתות ו-ח. לבית הספר הגעתי וחזרתי ברגל מרחק לא קטן ולעיתים באוטובוס. בשנת 1960 עברנו לבית בפרדס כץ, וקנינו שם דירה מקבלן (לא שיכון). אני למדתי בתיכון מקצועי בנחלת יצחק בתל אביב. עבדתי בהוראה למקצועות האופנה, תפירה, גזירה, רקימה ועוד.

לבעלי ז"ל קראו יוחאי, הוא היה קרוב משפחה שלי כך שמידי פעם הוא היה מבקר בצריפים שלנו, אוכל איתנו, משוחח איתנו וכדומה. בהתחלה כשהוא הציע לי שנהיה ביחד לא רציתי, אך עם הזמן הסכמתי, ואז יצאנו, הכרתי אותו יותר והתחתנתי איתו בשנת 1969, ועברנו לגור בחולון.

בשנת 1970 נולדה ענת, אמא של שני נכדיי התאומים, יניב ומיכל. בשנת 1973 נולדה רונית, אמא של ארבעת נכדיי, תמר, אהוד, נדב ורועי. בשנת 1976 נולדה חגית, אמא של שני נכדיי, עודד ואור. זכיתי!

המסר שלי לדור הצעיר 

לא כל דבר שמקבלים מההורים זה מובן מאליו. אומנם הזמנים הם שונים, בעבר האמצעים היו מועטים לעומת כיום, אבל גם עכשיו כמו אז עובדים קשה מאוד על מנת לפרנס. הכי חשוב לדעת ליהנות גם מהדברים הקטנים והפשוטים. תמיד יהיה משהו יותר יפה ויותר נוצץ, ולפעמים זה מיותר ורק מייצר יותר זבל. השפע לא הופך אותנו לשלמים ומאושרים, אלא המשפחה, חברות טובה והחוויות שצוברים במעלה הדרך.

הזווית האישית

סבתא מינה: כשנכדיי שאלו אותי על עברי, הם החזירו אותי לימי ילדותי. היה מרגש מאוד להיזכר בדברים שקרו לי ובכל הפרטים הקטנים שיעצבו אותי והפכו אותי למי שאני היום. כשנכדיי שאלו אותי על עברי, הם החזירו אותי לימי ילדותי. היה מרגש מאוד להיזכר בדברים שקרו לי ובכל הפרטים הקטנים שיעצבו אותי והפכו אותי למי שאני היום. לדעתנו, חשוב מאוד לשאול ולהתעניין בסיפורים של הדור השלישי משום שחשוב לדעת ולזכור אותם ולדעת את השורשים שלנו.

מיכל ויניב: כששאלנו את סבתא שאלות על עברה, נשאבנו לסיפורים שלה, שחלקם היו מצחיקים וחלקם מרגשים מאוד. חשוב לשמוע את הסיפורים של השורשים שלך ולהתחבר אליהם. שמחנו מאוד כשסבתא הייתה נרגשת כשאמרנו לה שאנחנו רוצים לשמוע סיפורים מחייה. כשסבתא מחייכת ושמחה, זה הכל בשבילנו. זכינו בה! וזה כ"כ לא מובן מאליו!