מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעפולה ב- ט' שבט תשי"ז, 11/1/1957. בן נולד אחרי ארבע בנות, לכן זכיתי להיות בן זקונים שזכה לפינוק רב ואהבה גדולה.

גרנו בעפולה עלית, בבית קטן, עפולה עלית הייתה שכונת עולים שהגיעו ממדינות שונות – ברחוב אחד בו גרנו היה מגוון רב של משפחות עולים – פליטים וניצולים מהשואה באירופה ועולים שגורשו, או עזבו בחופזה, את בתיהם ועסקיהם במדינות ערב והגיעו ארצה למדינת ישראל ללא כלום. השכנים שלנו היו ממדינות שונות – מרומניה, פולין, מרוקו, תוניס, פרס, טורקיה, יוון, מצרים, תימן, אלג'יר, לוב, רוסיה, הונגריה, עיראק ועוד, ערב רב של שפות ותרבויות. מה שחיבר את כולם ביחד היה רק דבר אחד – היותם יהודים החיים במדינת היהודים, מדינה משלהם, שזה עתה נולדה. הם הגשימו את החלום של אבותיהם בגלות – לשוב לציון (ירושלים/ארץ ישראל) ממנה הוגלו לפני 2000 שנה.

הורי, שרה ויצחק יפה עלו עם ארבע בנותיהם לארץ ישראל ממצרים מיד אחרי מלחמת העצמאות (1948). אבי יצחק שנולד בטורקיה ומשפחתו היגרה למצריים, חלם על ארץ ישראל כל חייו, 30 שנה לפני קום המדינה הביע את כמיהתו לישראל בשעון הכיס שהיה קרוב לליבו.

כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל (ה' באייר תש"ח 1948), היה ברור לו שצריך לעזוב מהר כי הערבים החלו בפרעות נגד היהודים והוא הצליח לרכוש כרטיסים לאוניה לאיטליה ולעזוב מהר את מצרים – כך החל המסע לארץ ישראל. הורי וארבע הבנות (אני לא נולדתי עדיין) עלו לארץ, התגוררו במחנה עולים בפרדס חנה באוהל (בחורף הקר ובקיץ הלוהט), אח"כ עברו למעברה בעפולה וגרו בצריף, כעבור שלוש שנים – קנו בית קטן שניבנה בעפולה עלית – שכונת העולים החדשה.

כשנולדתי (1957), מדינת ישראל הייתה בת תשע, מדינה צעירה, אחרי מלחמת העצמאות (1948) ומלחמת סיני (1956), העולים שחיו במעברות החלו להיכנס לשיכונים (בתים) שניבנו ברחבי הארץ. החיים היו פשוטים, אנשים התפרנסו וחיו בצנעה ובמחסור, לא היה ממה להתפרנס ובמה לעבוד, הייתה תקופה קשה מכל הבחינות. למרות זאת – כולם היו מאושרים בחלקם ושמחים שהם במדינת ישראל, במדינה משלהם, הם חיו עם תקווה לבנות את המדינה לדורות הבאים.

כילדים, רצינו להיות "צברים" או כפי שכינו את אלה שנולדו בישראל, התעקשנו לדבר רק עברית גם עם ההורים שדיברו עם ילדיהם בשפת האם שלהם. רצינו להיות "ישראלים", העדפנו להשיל מעלינו את סממני הגלות שאפיינו את המשפחות שלנו (כל אחת לפי מוצאה), מנהגי לבוש, אוכל, מסורת, שפה ועוד. רק כשהתבגרתי הבנתי שזו טעות של ילדים, וכמה חשוב לשמור על השורשים והמסורת המשפחתית ולא להתכחש אליה.

ילדותי בעפולה עלית הייתה נהדרת. נוף ילדותי היה 'דל מחד ועשיר מאידך'. הורי שהיו דלי אמצעים מבחינה חומרית, חיפו על כך במאמץ עילאי בהקניית ערכים, בחינוך, באהבה ובדאגה שלא יחסר דבר (ואף הצליחו בכך מאד)! לא היו לי חלומות גדולים, אבל היה לי כל מה שחלמתי!

עולמי היה קטן ומתוחם מאד בשכונה בה התגוררתי, יחד עם החברים הקרובים איתם שוטטתי וביליתי בוואדי הקרוב, בשדות העמק הנרחבים שהקיפו אותנו, במרבדי הפריחה באביב ובשלוליות החורף, בחורשות והטבע של גבעת המורה הסמוכה, ביליתי את רוב שעות היום בטבע. המשפחה שלנו הייתה חמה ומאוחדת מאד. בחופש הגדול נסעתי תמיד לאחיות הנשואות – בטבריה ובמושב לכיש, שם שהיתי וביליתי עם אחייני, נהניתי מבילויים שונים והתפנקתי היטב. נהניתי מאהבתן של אחיותיי והגיסים שלי.

נוף ילדותי המאושרת מורכב משילוב של תמונות, ריחות ונופים של ילדותי. בהשוואה לחיים היום – זה נשמע הזוי, אבל אלה היו החיים שלנו בשנות השישים. בבית היה מקרר 'ארון' קטן עם קרח. מדי יום בצהרים, 'האוטו קרח', נעמד בצומת הרחובות וכולם באים וקונים רבע, שליש או חצי בלוק קרח. כיריים גז או חשמליים לא היו בנמצא – רק פתיליות ופרימוסים. בחורף התחממנו עם תנור נפט שפלט ריחות ובקיץ מאוורר היה בגדר מותרות. את דוד המים חיממו בבעירה עד אשר היה דוד חשמלי. רדיו שפופרות היה הקשר עם העולם החיצון, לימים קיבלנו רדיו טרנזיסטור גדול שהביא לנו הדוד טובי שהגיע לביקור מאמריקה. טלוויזיה היה משהו ששמענו עליו רק באמצע שנות ה-60 והתחנות היו; לבנון, ירדן, סוריה וקפריסין. האנטנה הייתה גבוהה ומדי פעם עסקנו בלכוון אותה לקליטה טובה יותר. לטלפון קווי של בזק התחברנו רק בשנות ה-70, אחרי המתנה בתור של מספר שנים לקבלת קו. ברחוב עברו מדי יום עגלות רתומות לסוס או חמור ומכרו בדרך כלל אבטיחים, מעט ירקות וגם נפט לתנורים.

בפורים ייצרנו 'פצצות' עם מפתחות, מסמרים וגפרורים, פוצצנו קפצונים ועשינו משלוחי מנות תמורת מעות בודדות שנאספו כדי לקנות ארטיק חלב ב'קיוסק של פייביש'… במוצאי פסח התאספנו וחיכינו "ליד שני הקיוסקים" בצאת החג לקנות פיתות שהביא איזה 'מאכר' שהגיע עם פיתות מנצרת. פעם-פעמיים בשנה זכינו לנעליים חדשות, בראש השנה ובפסח והבגדים היו עוברים בירושה מהאחד/האחת לשני/ה.

ברחובות היו מעט פנסי רחוב רחוקים מאד זה מזה, הלילות היו חשוכים ומפחידים, בליווי קולות של תנים שחיפשו אוכל. הכביש הצר ללא המדרכות שימש גם כמגרש משחקים קבוע. בנינו קורקינטים ועגלות מ'לאגרים' וקרשים שפילחנו באיזה אתר בנייה, עפיפונים מקנה סוף, נייר עיתון ודבק של קמח ומים, ואלתרנו הכול מכלום – כדורגל מקרעי בדים, מגרש טניס על הכביש, אוטובוס משולחן הפוך וקרשים ורובים שירו חלקי קפיצים מסוכנים – כיד הדמיון הפרוע של ילדים בני גילנו.  נחתכנו, נחבלנו ונפצענו – בכל עת הייתה לפחות חבורה אחרת ו/או חתך כלשהו בגופינו.

ככה גדלתי וככה התבגרתי עד שסיימתי ללמוד בביה"ס התיכון בעפולה והתגייסתי לצה"ל בשנת 1975.

סיפור חייו של סבא אלי מהצד של נועם

שמי אלי (אליהו) על שם דוד אליהו וההורים שלי אהבו אותו. לאחר שנולדתי אבא שלי חלם עליו והחליטו לקרוא לי על שמו. נולדתי בעפולה בירת העמק (יזרעאל) בישראל בשנת 1957 לפני 67 שנים. מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה כשנולדתי. בתקופה ההיא בנו בתים, שכונות וישובים בשביל העולים הרבים שעלו לארץ ישראל ממדינות רבות לאחר הקמתה. הבית שלנו היה קטן (36 מטר מרובעים, חדר וחצי, מטבחון ושירותים) אבל החצר הייתה גדולה מאוד. בחצר שתלנו עצי פרי ולאט לאט העצים צמחו ונתנו פירות. כדי להתקלח היה צריך לחמם מים מראש. רוב הזמן היינו בחצרות ובשדות, שיחקנו בחבל, גולות, גוגואים, כדורגל שהיה עשוי מסמרטוטים ועוד… בנינו עגלות וקורקינטים מעץ ולאגרים (גלגלים מברזל).

שמם של הורי שרה ויצחק יש לי ארבע אחיות גדולות ממני מרים, אסתר, מיכל ויהודית. בתקופה ההיא לא היו מכונות כביסה, אימא הייתה מכבסת ביד בתוך גיגית. המקרר לא היה חשמלי היו שמים בוא בלוק קרח. לא היה סופרמרקט- קנו במכולת, בחנויות דגים ירקות או בשר. לא היו טלוויזיות לא היו טלפונים בבתים לא היו מזגנים, אבל היינו מאושרים מאוד עם המעט שהיה לנו.

כתבו סבא אלי ונועם גלר

הזוית האישית

סבא אלי: זו הייתה זכות גדולה לשבת איתך ולעסוק במה שבדרך כלל אנו לא עוסקים. אני מאד נהניתי מהעבודה איתך.

נועם הוא אדם טוב לב, אהוב, בעל ערכים ובעל אישיות מדהימה. אני אוהב אותו כפי שהוא ורוצה לאחל לו שיצליח בזכות אופיו ואישיותו בכל אשר יפנה ובכל מעשה ידיו.

נועם: היה לי מאוד כייף לעבוד עם סבא בעבודה משותפת. נהניתי מהמפגשים המשותפים ומהתהליך המעניין ולמדתי הרבה מאוד על ילדותו של סבא וגם על ההיסטוריה של המשפחה שלי ושל מדינת ישראל.

אני רוצה להגיד לסבא שהיה לי מאוד כייף איתך ושאני מאוד אוהב אותך. אני מרגיש זכות שזכיתי בסבא כמוך ומאחל לך המון בריאות, אושר ושמחה, כמו בילדות.