מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית רונן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי יובל, יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המרשת של התכנית.

היציאה ממרוקו

הייתי תינוקת כבת שנתיים כשעזבנו את מרוקו. משפחתי עלתה לארץ בעלייה בלתי לגאלית ב-7 אוקטובר 1951, עלייה אותה ארגנו אנשי המוסד בתקופה בה צרפת עדיין שלטה במרוקו. בעקבות ההחלטה באו"ם בכ"ט בנובמבר על הקמת בית יהודי בארץ ישראל, המוסלמים ערכו פרעות ביהודי מרוקו . עבור יהודי מרוקו, שרובם היו דתיים מסורתיים, ההחלטה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר בישרה את פעמי המשיח, שליחי המוסד היו "שליחיו של המשיח": הם ארגנו את העלייה, הגיעו בחשאי למרוקו ופעלו להוצאת יהודי מרוקו בניגוד להחלטת השלטונות. המפגשים נערכו בבית הכנסת בסודיות גמורה, הם קיבלו  תדרוך והנחייה וכך מיד במוצאי שבת שלאחר חג שבועות, בתאריך 11.6.1951, ז' בסיון תשי"א, עזבנו את מרוקו באישון לילה.

היינו אימא, אבא, חנה, בן ציון, אני ודניאל, שהיה תינוק בן מספר חודשים. בית הקברות היהודי במרקש שימש נקודת יציאה, הועלינו על משאיות משא סגורות ובחסות החשיכה נמלטנו יחד עם דודה מסודי, בעלה דוד יוסף ובניהם אשר ודוד. הוסענו למחנה בקרבת הים, כנראה מאזגאן שבקרבת קזבלנקה. שהינו במקום כחודש וחצי, משם הפלגנו באוניית משא למרסי בדרום צרפת. במרסי היינו מספר שבועות עד שהגיע תורנו להפליג. מרסי הייתה תחנת מעבר לעולים מאירופה לישראל.

בזמן השהייה במחנות המעבר, ההורים עברו הכשרה והכנה לקראת עלייתנו לארץ. ההפלגה באונייה "גלילה" ארכה שבוע. המשפחה הגיעה לנמל חיפה  בתאריך 7.10.1951, ז' בתשרי תשי"ב על האונייה גלילה. כמו כל העולים דאז, המשפחה עברה את מסלול הדי די טי (חיטוי), משם הועברנו למחנה "שער עלייה". משער עלייה הגענו למעברת נטעים שליד נס ציונה, יותר נכון לומר שפלשנו למעברת נטעים. דודי יוסף, גיסה של אמי, ברוב תושייתו העמיס את משפחתו ואת משפחתנו על משאית שפרקה ציוד במחנה שער עלייה, שילם כמתבקש וביקש להסיענו למעברה. שם התמקמנו.

בבוקר הגיע מנהל הפרויקט ומצא שתי משפחות פולשות שסירבו להתפנות. התגוררנו במעברה קצת למעלה משנה ומשם עלינו לקרקע במושב רינתיה שרק החל להתאכלס. אבי היה בוגר ישיבה, הוא הוכשר לשחיטה ולרבנות, הוא הגיע למושב על תקן איש הנותן שירותי דת. אבי התעקש להיות חקלאי וסירב לקבל יחידת מגורים, מה שקראו לו באותם ימים "בית מקצועי". מאז משפחתי בית הוריי עומד על תילו. אחי יורם בן ממשיך היום בבית הוריי, אחייני גיא מתגורר בביתם יחד עם רעייתו אסתי ובתם התינוקת אלה שנולדה לפני כחודשיים. אחי יורם הוא אחרון החקלאים במושב המתמחה בגידול רימונים.

רבי יהודה פורטל סבא רבא (1915 תרע"ה –  13.11.1995 , י' כסלו תשנ"ה) 

יובל הנכד מתעד: "ביקשתי מסבתא שולה לספר לי על הוריה, יהודה סבא רבא וזארי סבתא רבתא שלי. לצערי לא זכיתי להכירם. סבא יהודה לא ידע את תאריך הולדתו המדויק, כי באותם ימים לא הקפידו ולא ציינו ימי הולדת, גם לא היו רישומים רשמיים, נהגו לזכור באופן כללי ולשייך את מועד הלידה בסמיכות לאירוע כלשהו כגון חג, יום צום או אירוע גדול אחר. הוא כן ידע שנולד שנה לאחר פרוץ  מלחמת העולם הראשונה ומכאן שנולד ב-1915. הוא נולד בעיר מרקש להוריו, אליהו וסוליקה פורטל. אליהו, סבא של סבתא שלי, היגר עם משפחתו למרקש מהכפר סוס שבהרי האטלס. אשתו של סבא אליהו נולדה במרקש למשפחת לוטטי.

לקראת ציון חגיגות היובל למושב רינתיה נאסף חומר להוצאת ספר על דור המייסדים שעליו נמנים גם בני המייסדים. סבתא שלי התבקשה לכתוב  על הוריה שנמנו על "דור הנפילים" שהיה ואיננו, ואלה הם הדברים, אף שבהמשך תהיה חזרה על חלק מהדברים:

"על מצבתו של סבא רבא זצ"ל חרוטות המילים: "טוב לשמיים וטוב לבריות". זו הייתה תמצית חייו של האיש שהיה אבי. מסכת חייו של אבי שזורה בתולדות חיי המושב ועיקרה עבודה קשה ונתינה אין סופית. יומם וליל עבד סבא רבא כדי להביא אוכל לשמונת ילדיו, בלילות שמר וביום עבד בקטיף בפרדס המושב ובמשק אותו בנה באהבה ובעמל כה רב. בין לבין מצא תמיד עת לתורה, לגמרא ולספרי הגות של העולם התורני שהיו רבים בספריית ביתנו.

סבא רבא ז"ל קידש את העבודה. בעלותו ארצה ויתר מרצון על תוארו הרבני ועל האפשרות להיות משמש בקודש בשכר ובחר להיות חקלאי. בעבודת האדמה ראה יעוד.

בהיותו שוחט, נהגו חברי המושב לסור לביתו בכל שעות היממה לשחוט עופות. הימים ימי מחסור וכל עוף שעמד למות הגיע לשחיטה. סבא מעולם לא קבע עיתים לשחיטה ומעולם לא השיב אדם ריקם. גם כאשר שם ראשו על הכר למנוחת צהרים קצרה והיה מגיע אדם עם עופותיו, היה קם ועושה את מלאכתו. הוא קבע עיתים לתורה, בשעות של טרם עלות השחר ובכל עת שהיה בידו מעט פנאי. במשך שנים ארוכות נהג סבא ללמוד בשבת בחברותא. מדי שבת התעוררו הדודים לקול קריאת פרשת השבוע, סבא לא ניחן בקול של חזן, אולם היה בקיא מאד בקריאת הפרשה עם טעמי המקרא. קריאתו יצאה מעמקי לבו והגיעה לשערי שמים. רבים מילדי המושב שהגיעו לגיל בר המצווה למדו אצלו את ההפטרה, הקריאה בתורה והנחת התפילין. הוא עשה זאת באהבה ולא מצא לנכון להשתמש בהכשרתו המקצועית קרדום לחפור בו. בחייו מצא זמן להכשיר אנשים לעסוק בשחיטה וברבנות.

סבא היה ענו ולא חשב על יחסי ציבור והשגת טובות הנאה. היו חברים במושב שלא העריכו את שיעור קומתו ופגעו בכבודו משום שחלק מילדיו ובכללם סבתי שולה לא נשארו דתיים. כוחו ועוצמתו נבעו מאישיותו הצנועה והלבבית ומזיו פניו וחיוכו. כזה היה האיש.

אבא יהודה בצעירותו

סבתא סוליקה נולדה במרקש. אבי נולד שני לאחר חסיבה אחותו הבכורה. אחריו נולדה מארי וחיים בן הזקונים, שנולד לאחר שאבי חגג בר מצווה ולדעתו היה בן 15 כשחיים נולד.

משפחתו של סבא יהודה הייתה משפחה קטנה וכזאת נותרה, קטנה עד היום. למעשה רק האחים שלי נושאים את שם המשפחה פורטל. לדודה חסיבה נולדה בת אחת ויחידה בשם איבון המתגוררת בפתח תקווה, נשואה לאברהם דנינו ולה חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות. אני בקשר טוב עם ארז בנה המתגורר באורנית. דודה מארי נישאה בגיל מבוגר ולא ילדה ילדים. היא ובן זוגה ויקטור דלויה אימצו בת ובן: אורלי בינון ואילן דלויה. דודי חיים נפטר בחודש יוני 2021 והותיר אחריו שלוש בנות: שירלי, הילה ולימור. בנוסף, יש לנו קרובים רחוקים שהקשר איתם די רופף.

למעשה, שמי סוליקה על שם סבתי, אמו של אבי, מעולם איש לא קרא לי סוליקה. הכינוי שניתן לי על ידי הוריי היה ממי. סבתא סוליקה נפטרה בגיל צעיר מאוד, בשנת 1946, שלוש שנים לפני הולדתי. מפאת כבודה, סבא התקשה לקרוא לי בשמה המפורש והכינוי ממי ניתן לי. על כך ארחיב בהמשך.

מגיל צעיר מאד למד אבא תורה בחדר ובהגיעו למצוות למד בישיבה מבוקר עד ערב. בישיבה הוא רכש השכלה דתית רחבה, סבא יהודה דיבר עברית מצוינת עוד במרוקו, הוא היה תלמיד חכם, למד אצל גדולי הרבנים שהיו במרקש, היה בקיא מאוד בעולם הגמרא והמשנה, ידע את התנ"ך על בוריו, ידע את כללי הדקדוק העברי, את טעמי המקרא. במרוקו למד את הלכות השחיטה והוסמך לשו"ב (שוחט ובודק).

מכתב המאשר את השכלתו התורנית של אבא

כבר בנערותו הבין שאם אין קמח אין תורה, וכדי להתפרנס ולקיים משפחה עליו לרכוש מקצוע. הוא למד מאביו, הלא הוא סבי אליהו, את מלאכת הסנדלרות. הם יצרו נעלים שהיו יחודיות לערביי ויהודיי מרוקו. לאחר שנישא הוא פתח חנות לממכר יין, באותה עת מרוקו הייתה קולוניה תחת שליטת צרפת. הצרפתים נהגו לרכוש אצלו יין ואלכוהול. הערבים, על אף היותם מוסלמים, לא התנזרו משתיית אלכוהול וגם הם היו בין לקוחותיו.

אימא זארי פורטל לבית רוזיליו דלויה 1922- 16/1/1993

בכל פעם שדמותה של אמי עולה בזיכרוני ובמחשבתי העין דומעת, כי קשה היום למצוא אמהות בדמותה של אמי. אמי – האשה האצילה שכל חייה היו נתינה ומסירות אין קץ למשפחתה.

אימא סבתא זארי נולדה במרקש, בת רביעית להוריה מאיר ומזל רוזיליו, היה לה ייחוס משפחתי מכובד מצד שני הוריה. מצד אמה דלויה – סבתי מזל באה ממשפחה דלויה שהייתה סוג של משפחה אריסטוקרטית שמקורה בכפר "לויה" (דה לויה) בספרד. רבים מבני המשפחה עברו למרוקו בעת גירוש ספרד. בראש השושלת עמד רבי יצחק דלויה, הראשון מגולי ספרד שהתיישב במרקש. רוב בני המשפחה התיישבו בעיר מרקש אף שהיו שהתפזרו לערים אחרות במרוקו. באמצע המאה ה-20 עלו רובם לישראל. משפחת דלויה התאפיינה ברבנים ודיינים של העיר מרקש. (לקוח מויקפדיה).

 היחוס מצד אביה, סבי מאיר רוזיליו משושלת רבי משה רוזיליו הראשון (1794 1843), שכיהן כדיין בעיר מרקש ונמנה על גדולי הרבנים החשובים במאה ה- 19. משפחתו נחשבת למיוחסות שבמרוקו ונמנית עם קבוצת מגורשי ספרד. (מתוך ויקפדיה)

אימא, סבתא זארי ודודה מסודי

דודה של אמי, חביב, היה איש נשוא פנים, מקושר עם בכירי השלטון במרוקו. בעיר מרקש בה נולדה אמי עומד עדיין בית הכנסת הנושא את שם משפחת דלויה. היא הייתה אחת מתוך שמונה אחים: רחל, סימי, אליהו, אימא, יוסף, מישה, מסודי, וז'אק. סימי וז'אק היגרו לצרפת, כל יתר האחים עלו ארצה. הראשון לעלות היו דוד מישה, אחריו הורי דודה מסודי עם משפחתה. אימא שייכת לדור שהיה ואיננו עוד, היא הגיעה ממרוקו אישה מטופחת. במרוקו הייתה לה משרתת שסייעה בטיפול בנו הילדים, בנשיאת קניות ובתחזוקת הבית. עם עלותה ארצה היא נזרקה למציאות חיים כל כך קשה: חנה אחותי הבכורה הייתה בת שש, ציון אחי היה בן 4, אני בת שנתיים ואחי דני בן חצי שנה. אני מתקשה להבין איך היא הסתדרה עם ארבעה ילדים קטנים במחנה המעבר שער העלייה ולאחר מכן במעברת נטעים בנס ציונה, ללא תנאים בסיסים ביותר. גם כשעברנו למשכן הקבע במושב רינתיה בשנת 1953, התנאים היו קשים. בית עם דלת, חלונות, כיור למטבח, תקרת קרטון, ריצפת בטון, ללא שירותים, ללא ארונות מטבח וללא חשמל, פשוט תנאי עוני. מדי פעם אני מוצאת את עצמי תוהה איך היא שרדה את התנאים הקשים הללו ללא עזרה, כשבהמשך נולדו לי עוד ארבעה אחים: רותי שנולדה בבית חולים אסף הרופא, יורם, יואב ומזל – נולדו בבלינסון /השרון. גם לידה שקטה הייתה לאמי בסוף התשיעי (לעתים עולים בי הרהורים, אולי היא ילדה תינוק בריא שנלקח ממנה ונמסר לאימוץ, היו מקרים שכאלה בבית החולים השרון. מי יודע אם יש ממש בתהייה שעולה במוחי מדי פעם). למרות כל הקשיים שהיו מנת חלקה, מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת, היא אמנם מדי פעם דיברה על שפע הירקות והפירות שהיו בשווקי מרקש, עם זאת לא הביעה שום געגוע לחיים שנשארו מאחור, למעט הכאב על פטירת אמה סבתא מזל, על ההודעה על כך שהגיעה באיחור ולמעשה לא אפשרה לה לשבת שבעה ולהתאבל עליה כמתבקש. חיי היומיום הקשים לא אפשרו זאת.

אמי לא נהגה להתרועע עם השכנות ולא ללכת רכיל, היו לה שלוש מכרות שהכירה עוד ממרוקו: גב' אפללו מכפר נופך כנראה שהיה לה איתה קשר משפחתי כלשהו, אסתר אזולואי ורינה קורקוס מהמושב. את כל עתותיה הקדישה לבית, כל כולה מסורה לתפקידה כאם וכרעיה. לא פעם אושפזה אמי עקב חשד לדלקת פרקים, אני זוכרת שבהיותי בכיתה ד' אימא אושפזה, אין לי מושג האם התארגנות של השכנות או  שירותי הרווחה דאגו שתגיע אישה אלינו הביתה לנקות ולסייע בימים שאמי הייתה מאושפזת. כבר בגיל 9 מכורח הנסיבות הייתי מן אימא קטנה, דודה חנה הייתה בקיבוץ ואני הייתי על תקן הבת הגדולה. עזרתי כמיטב יכולתי ואפילו גיליתי עניין במטבח כשניסיתי להכין מרק עם חנה בן שמחון שכנתי, שהייתה גדולה ממני בשנה. נראה לי ששמנו במרק כמה כפות מלח, אני זוכרת שאבי אמר: "אין דבר, נוסיף מים", אבל כמה מים שלא הוספנו, המרק לא היה ניתן לאכילה. כאמור, מגיל צעיר מאוד נכנסתי למטבח, עזרתי בכל מלאכת הבישול, מרטתי עופות, פתחתי עופות, הכשרתי בשר, קילפתי ירקות, פולים, שום, פלפלים שרופים, תרמילי אפונה. אמי השכימה מדי בוקר לקום. אני זוכרת אותה ניגשת למזוזה בדלת הכניסה, מניחה את ידה על המזוזה ומתפללת חרישית. מישהו מעלה בדעתו היום איך מכינים מדי יום אוכל לתשע לנפשות על פרימוס ועל פתיליה המופעלים בנפט? חשמל לא היה ולכן כל יום האוכל היה טרי.

במקום מקרר היה ארגז קרח ששימש מקרר. אדון אלבז היה מחלק הקרח, הוא גר בבית הראשון הצמוד לסילו, מדי יום הוא עבר עם העגלה ובלוקי הקרח, בעזרת מברג הוא היה חותך את בלוק הקרח, אנחנו הילדים היינו מחכים שיפלו חתיכות קטנות, נהגנו לקחת ולמצוץ אותן. גוש הקרח היה מוכנס לארגז ונעטף בבד שק על מנת להאט את קצב ההתמוססות. חביב טולדנו, סבא של ניר, טל נטע ויניב, היה מוכר הנפט. הייתה לו מכלית שנרתמה לסוס הוא צלצל בפעמון להודיע על בואו.

אמי ידעה לעשות "מכלום" אוכל טעים. בחלוף השנים מצב חברי המושב הלך והשתפר, המושב חובר למערכת החשמל. הוריי היו בין הראשונים לקנות מכונת כביסה. איך אתאר את המכונה של אותם ימים? לכבס עם המכונה לקח יום שלם. המכונה הייתה מחולקת לשני חלקים: דוד אותו מילאנו מים והחלק השני היה מסחטה. שמנו אבקת כביסה בדוד והפעלנו את הכפתור לחמום המים, קודם כיבסנו את הסדינים הלבנים, בעזרת מלקחים מעץ גדולים העברנו אותם למסחטה. לאחר שנסחטו, שטפנו אותם היטב בגיגית מים גדולה ושוב החזרנו למסחטה. לאחר הסדינים באותם מים כיבסנו את המגבות, ואותו תהליך חזר על עצמו, לאחר מכן הוכנסו הבגדים הצבעוניים ולבסוף בגדי העבודה המלוכלכים.

ביום הכביסה אימא נהגה להכין כרוס או כרסה, בצק שמרים, ולאחר שתלינו את הבגדים על הגדר של הבית ממש כמו ב"סאלח שבתי", היא הייתה מכינה מעין פיתה אותה טיגנה. כל אחד בתורו חיכה לקבל, נהגנו למרוח עליה ריבה או סוכר ועם כוס תה נענע ריחני היינו אוכלים לקראת השעה 16:00. עד היום טעמה של אותה פיתה מטוגנת שמור בזיכרוני כמשהו טעים מאוד.

אימא הייתה סקרנית לרכוש דעת. אין לי צל של ספק שלו הייתה נולדת 20-30 שנים מאוחר יותר, היא הייתה לומדת לימודים גבוהים. היא הייתה סקרנית ללמוד ולהרחיב דעת. כשבגרנו ולמעשה יצאנו מהבית, היא התפנתה לקרוא ולהיות מעורה בחדשות ובנעשה בכלכלה. הייתה לה ראייה לטווח הרחוק ולא פעם אני מצטערת שלא שמענו בקולה, היא היטיבה מכולם לראות לאן הנדל"ן מתפתח.

ככל שאני מתארת את אמי ככה, אני יותר מלאת כבוד והערצה למי שהיא הייתה. כילדה שהייתה מאד רזה ובררנית, אני חושבת על זה שהיא התאמצה לבשל לכל אחד מה שהוא אוהב, הוריי ניסו בדרכים שונות לשכנע אותי לאכול וכשהיא כעסה היא קראה לי: "קטאה מיטה", שמשמעו חתול מת, ו"מיעוקה", שזה כנראה 'שחיפית'. אני זוכרת שאמי עשתה הכל להגביר את תאבוני, בעיקר אהבתי צ'יפס וחביתה. היא הייתה מטגנת מדי יום במיוחד עבורי צ'יפס וחביתה. שנים הייתי מן סוג של צמחונית-טבעונית, לא סבלתי בשר ומוצרי חלב. אימא היטיבה לבשל וגם "מהאין", היא יצרה מטעמים, היא הכינה מגוון מרקים נהדרים, עד היום אני מתגעגעת לטעם השעועית הצהובה שאני לא מצליחה לשחזר, גם לקציצות המטוגנות  ולמאכל שמזכיר את האמפנדס הארגנטינאי. היא עשתה עוגיות קוקוס, שומשום וגם בוטנים מקורמלים, והכי אהבתי את החלווה דל עז'ין הנהדרת שהייתה מכינה למשלוח המנות בפורים. גם פזאוולוס שנימוחים בפה היא ידעה להכין. את הידע שלי בבישול רכשתי מאימא שלי. היא הכינה מרקים נהדרים, קציצות עוף שאיני מצליחה לשחזר ועוד רבים התבשילים שהכינה ועד היום זיכרון טעמם בפי.

מדי שבוע נסעה לשוק בפתח תקווה. היא הייתה סוחבת לבדה סלים כבדי משקל מהשוק ועד לתחנה האוטובוס 84 למושב, שהייתה ברחוב שטמפר וזאת בכדי לחסוך את הנסיעה מהשוק לתחנת האוטובוס למושב. אני מתקשה לדמיין אותנו נושאים סלים כל כך כבדים מרחק כה רב ללא עזרה ולבי נכמר וכואב, לא חשבנו על ההתמודדות והקשיים שהיו מנת חלקה. כילדים קיבלנו זאת כמובן מאליו.

אמי שפעה נתינה, גם "מהכלום" היא נתנה. בביתנו התגוררה תקופה לא קצרה שמחה, דודה של אבי. גם דוד שלי חיים, אח של אבא, התגורר בביתנו תקופה. גם בן דוד של אמי ז'אק דלויה, שעלה ממרוקו כנער, התגורר בביתנו. בשבתות החופשיות ובחופשות החגים והקיץ הגיעו מפנימיית כפר בתיה שברעננה גם שני אחייניה – בניה של דודה רחל, ציון וחנניה ז"ל, והתגוררו בביתנו. היא דאגה שהם יעבדו והכינה להם מדי יום אוכל לקחת איתם. אני לא זוכרת שאי פעם התלוננה שהם מהווים מעמסה, ואם לא די בכך – בחופש הגדול היו מתנחלים בביתנו הילדים של דוד מישה: אירית, אמיר ודורון.

על אימא ניתן לומר שהיא עבדה מצאת החמה עד צאת הנשמה, שעות רבות הקדישה לעבודה במטבח. חברתי הטובה שולה יפרח יתח לא מזמן הזכירה שתמיד כשביקרה בביתי, אימא- סבתא הייתה חגורה בסינר ועבדה במטבח. אני זוכרת אותה מתקנת גרבים, תופרת סדינים משקי כותנה לבנים של שקי סוכר. מדי פעם בלילה היא נהגה להרתיח חלב היישר מהרפת ולשתות אותו עם נענע, עד היום עולה בי הריח הטוב של משקה החלב שנהגה לשתות אותו. אהבתי להריח אותו אך מעולם לא העזתי טעום.

אימא הייתה אישה עצורה שלא הראתה רגשות, אני לא זוכרת אותה מחבקת ואומרת מילים חמות ומעודדות, יותר מזה – בגלל שהיא עבדה כל כך קשה היא ציפתה מאיתנו לעזרה רבה. היו ימים שכמה שלא עזרתי, בסוף היום היא יכלה לומר לי בציניות: "מה עשית היום?". מי יכול היה לעבוד קשה כמוה, זה לא אנושי ממש.

אימא

מדי פעם אני תוהה ושואלת את עצמי, היתכן שיש היום אנשים כמו הוריי שכל חייהם עמל קשה, רק לחשוב איך אימא ניהלה בית ללא חשמל, מכונת כביסה, מקרר וכיריים, כשכל יום הייתה צריכה לבשל אוכל טרי כשבבית ילדים קטנים בהפרש של שנתיים זה מזה. לא הייתה לידה סבתא או קרובה להסתייע בה, וכן אני צריכה להזכיר שרובנו הרטבנו בלילה עד גיל מאוחר יחסית, כנראה שהיה יותר נוח להשתין במיטה או בסיר במקרה הטוב ובמקרה הרע לצאת לשירותים שהיו הרחק מחוץ לבית. אני זוכרת את אימא מוציאה את השמיכות ואת המזרונים לשמש. היא הייתה צריכה לדאוג לכל עבודות הבית. גם את הלול היא תיחזקה.

ככל שגדלנו ובגרנו כולנו ללא יוצא מהכלל הושטנו יד לעזרה. התחלנו להרגיש רווחה כלכלית בחלוף השנים, הכרנו בני זוג, חנה הכירה את ברוך טולדנו ז"ל שחייו נקטעו במחציתם, אני נישאת שנייה, אחריי בן ציון, טרם היציאה למקסיקו מזל נישאה, בהיותנו במקסיקו יואב נישא, רותי נישאה ואחרון יורם. הבית התרוקן, העומס על אימא פחת, היא מצאה את עצמה מרבה לקרוא, היא קראה את חוברות לאשה והייתה מעודכנת. במובנים רבים הייתה לה הבנה כלכלית יותר טובה מכולנו. היא ראתה לטווח רחוק, ממש התחננה שנרכוש בתים בכפר נופך. אנחנו די זלזלנו – מה לנו ולכפר נופך. כשהמשק של השכנים שלנו, ניסים ומתילד יטח, הוצע למכירה, אימא ממש לחצה עלינו שנקנה את המשק, אין ספק שהיא לחלוטין צדקה.

גם כשהתפנה לה זמן היא לא הלכה לשכנות וישבה רכיל אלא הייתה ספונה בבית. השכנות היו אלה שבאו לשבת איתה בחזית הבית, חסיבה כהן, פורטונה עמר, פיפי בן שמחון השכנה שלנו הקרובה, סעדה עזריאל ואף איזָה יפרח. אימא הייתה זו שטיפלה בניר, טל ונטע ואולי גם יניב בשנותיהם הראשונות. היא טיפלה גם במשה יפרח בן הזקונים של איזָה וחיים יפרח. כשמיקי ואני עזבנו את המגורים שקיבלנו ממקום העבודה בפנימייה בהוד השרון, עברנו להתגורר אצל ההורים. כשאני חושבת על כך, אימא טיפלה בעמית קרוב לתשעה חודשים, כיבסה ובישלה לנו בנוסף מדי בוקר היא הכינה לי כריך לבית הספר "הוד" שבפנימיית גבעת הוד בו עבדתי. היא כיבסה את המדים למיקי ובעצם ההורים החזיקו אותנו. כשנודע לה שמיקי ואני יוצאים עם הילדים לשליחות במקסיקו, היא ממש התקשתה להבין מה רע לנו בארץ, מה חסר לנו, היא ממש ניסתה לשכנע שלא נצא להרפתקה, היה להורים מאד קשה לקבל את ההחלטה שלנו.

בהיותי מדריכה בפנימייה, הבאתי באחת הפעמים ילדה בשם רגינה לחגוג איתנו את ליל הסדר. לילדה, כמו לרוב הילדים בפנימייה, היו חיים קשים, שלא לומר נוראיים. אימא מעולם לא התלוננה, כך גם זהבה הצטרפה למשפחה שלנו. כשזהבה עזבה את הקיבוץ והתכוננה לטוס להולנד להינשא ליגאל, אנחנו היינו במקסיקו. מסתבר שהיא טסה ובהולנד סירבו לתת לה להיכנס כי הניירת שלה לא הייתה מוכנה כראוי, זהבה הוחזרה לארץ, לקיבוץ היא לא יכלה לחזור מכיוון שעזבה אותו באופן רשמי, ההורים קיבלו אותה. היא עבדה תקופה מסוימת באחד הבתים במושב נחלים. לעולם אזכור את מה שזהבה אמרה על אימא, כך היא אמרה: "מעולם אף אחד לא קם להגיש לי מרק וצלחת אוכל, אימא הייתה זאת שקמה ממנוחת הצהרים להגיש לי אוכל חם". כשזהבה מזכירה זאת היא מדברת על אימא באהבה והערכה רבה.

לא רק את מיקי אותי ואת עמית ההורים החזיקו בביתם תקופה, גם בן ציון הגיע עם אתי ועם זיו ומיטל להתגורר בביתם. אלו לא היו ימים קלים, זיו ומיטל היו יחסית כבר בוגרים והדבר לא הקל על איש בבית. אך ההורים מעולם לא התלוננו, אף שלעתים אימא קיבלה יחס לא הולם שלגמרי לא הגיע לה. ייאמר לזכותה – אימא לא ריכלה על כלותיה וגם לא רבה עם אף אחת.

זיכרונות ילדות

אף שלא היה ילד או ילדה במושב שלא נטלו חלק בעבודות המשק והבית, אני יכולה לומר בהתבוננות לאחור שהייתה לי ילדות יפה, החיים התנהלו בבית והרבה בחוץ, לא היה מה שיחזיק אותנו בבתים, לא טלויזיה ולא שום אמצעי מדיה טכנולוגי למעט רדיו שבאותם ימים עבד על נורות. היו בתים שהרדיו היה בגודל שולחן, פטיפון, תקליטי וניל וטרנזיסטור היו רק לברי המזל, "לעשירים" שבינינו.

למרות העבודה היומיומית במשק ובבית, מצאנו את הזמן לשחק ולהתרוצץ בחוץ. כילדים שיחקנו בכל המשחקים שהיו נהוגים אז וכיום ילדים לא ממש מכירים: חמור חדש, קלאס, שבע תחנות, מחניים, ארצות – בימי החורף כאשר האדמה הייתה רטובה נהגנו לסמן עיגול גדול, לחלק אותו למספר משתתפים ובעזרת סכין נעצנו בחלקה של השכן כדי לכבוש אותה. שיחקנו בגולות, בסביבון פורפרה עם שרוך,  דג מלוח, עמודו, שלום אדוני המלך. כמובן גם נהגנו לקפץ על חבל וחמש אבנים, הבנים נהגו לגלגל חישוק או צמיג של גלגל ולרוץ אחריו. חדר השינה של ההורים שלנו נבנה על עמודים בגובה מטר ואולי קצת יותר. החלל מתחת לבית שימש אותנו כחדר משחקים, אלתרנו שם צרכנייה ומרפאה. בילינו לא מעט זמן במקום.

מעולם לא רכשו לנו צעצועים, אני זוכרת את חברתי שולה יפרח- יטח כשכבר מילדות גילתה כישרון לתפירה ואומנות. היינו תופרות בובה מגרביים. כדור הכנו מנייר שגלגלנו לכדור ועליו שמנו רצועות עגולות שגזרנו מפנימית של אופניים. הבית שלנו אופיין בהמולה. חנה הבכורה הייתה בקיבוץ חפציבה, היא הגיעה לחופשות בחגים בסופי שבוע ובקיץ. היינו שבעה ילדים, לאף אחד מאיתנו לא היה חדר לבד, שולחן כתיבה או ארון אישי. עם זאת לא הרגשנו צפיפות. יש אימרה שאם יש מקום בלב, אז יש מקום בבית. לא רק שלא הרגשנו צפיפות, הבית שלנו תמיד המה – אם זה אורחים שהגיעו אלינו למספר ימים, כמו הילדים של דוד מישה שהיו מגיעים בחופשת הקיץ, דודים ובני דודים שממש התגוררו בביתנו, הדודים מצרפת  סימי ובעלה יעקב עם בנותיהם גאולה וחנה שבאו להתארח בביתנו עם חברותיהן. באותם ימים אירועים כמו בר מצוה וחתונה נחוגו במושב כשכל השכנות התגייסו בהכנת האוכל, תבשילים ומאפים. האורחים של החוגגים התארחו בבתי השכנים של החוגגים וכך לא פעם ההורים פינו אותנו מהמיטות שלנו כדי לארח את המוזמנים של השכנים. הכל נעשה ברצון ומתוך השתתפות מלאה בשמחת החוגגים. שלא לדבר על חברים שלנו שאהבו להגיע אלינו. הם אהבו את האוירה שהייתה בבית.

בינינו האחים היו מריבות: בן ציון ואני רבנו המון, סירבתי לקבל את מרותו של "האח הגדול" גם במחיר שחטפתי מכות ממנו, מאחר והייתי קטנת ממדים וחלשה פיזית, ההתגוננות שלי הייתה באמצעות הפה, פשוט נשכתי. יש שיגידו שאני נשכנית תרתי משמע.. חלמתי ללמוד לרכב על אופניים, אך מי יכול היה לחלום שיקנו לו אופניים וובדאי שבאותם ימים לא היה מבחר כל כך גדול וצבעוני. אני לימדתי את עצמי לרכב. היה לנו זוג אופניים עם 'רמה', הייתי צפלונה רזונת וקטנטונת, האופניים היו ענקיים ביחס לגודלי וגובהי. הייתי מכניסה רגל אחת מתחת לרמה ומנסה לשמור על שיווי משקל, נפלתי כל כך הרבה פעמים. לאופניים היה רק מעצור רגלי. באחת הפעמים שרכבתי מכיוון בית הכנסת לבית כילדה, הירידה נראתה לי כירידה חדה מאוד. אני זוכרת שלא יכולתי לבלום ונכנסתי במי שבאותם ימים היה הדוור של המושב. האופניים נבלמו בין שתי רגליו של הדוור, כאילו שכיוונתי לחנות במתקן חניית אופניים.

לא פעם אני חושבת על כך שלמרות שלא היו לנו צעצועים, ההורים שלנו לא קראו לנו סיפורים ולא השכיבו אותנו עם שירים, גדלנו שפויים ונורמליים, עם יכולת להתמודד ולעמוד מול הקשיים שניצבו בפנינו בבגרותנו, בכל תחנות חיינו. ידענו שנוכל לסמוך על עצמנו. אין באמירה זו שום ביקורת כלפי הורינו, ההיפך – במבט לאחור אני מלאת תחושת הערכה ותודה על הבית בו אני ואחיי גדלנו, הבית היה חם ואוהב ולמרות שלא "פונקנו", כל אחד מאיתנו הרגיש שייך ושיש לו מקום בבית ובלב ההורים.

שעות הפנאי שלי הוקדשו לתחביב הקריאה. קראתי כל ספר שנקרה בדרכי, אפילו את מילון אבן שושן שהיה בביתנו היה מרתק בעיניי. האטלס שימש למשחק למציאת מקום כלשהו במפה. בתקופת החורף והאביב, כשהשדה מאחורי הבית התכסה בירק ובפרחים, נשלחתי לרעות את הפרות בשדה. בכלל לא הייתה שאלה אם אני רוצה או מתנגדת, היה עליי לבצע את העבודה. בסוף השטח שגבל עם השדות של מזור פרחו מדי חורף כלניות סגולות, הייתי נוהגת בזמן המרעה ללכת לקצה השדה ולהתלהב מצבען הסגול של הכלניות. בו בזמן רק חיכיתי לסיים את הרעייה, מפחד הנחשים שהיו לא מעטים בשדות. אותו פחד ליווה אותי גם בכניסתי ללול לאסוף ביצים ולתת אוכל לעופות. באחת הפעמים הופיע נחש שחור, אז  לא ידענו לזהות את הזעמן השחור. אני זוכרת איך נמלטתי מהלול תוך השלכת תבנית הביצים שהייתה בידי. בכלל – הייתי הכי זריזה בכל הנוגע בעבודה בלול, הפחד מנחשים גרם לי לאסוף ביצים ולתת תערובת בשיא המהירות..

בימי הקיץ הייתה לנו קייטנה, אני זוכרת את הפעם הראשונה שלקחו אותנו לים, את ההשתאות שלי ושל יתר הילדים. אני לא יודעת אם היה לי בגד ים. כשמעט בגרתי הייתי נוסעת עם בן ציון לבריכת מכבי שהייתה בין התחנה המרכזית של פתח תקווה לרחוב שטמפר, היכן שניצבה תחנת האוטובוס 84 לרינתיה, מזור ונופך. הייתה ציפייה לקראת הנסיעה לבריכה, זו הייתה חגיגה. אני זוכרת בהערכה רבה את הקייטנות בימי חופשת הקיץ. ברוך טולדנו ז"ל היה מרכז הקייטנה והוא לימד את הילדים לעבוד עם מסורית וליצור פריטים יפהפיים שהוצגו בסוף הקייטנה. ברוך, שלימים הפך לגיסי ונישא לחנה אחותי הבכירה, היה גם המדריך שלי בנוער העובד. אני זוכרת את הציפיה לטיול השנתי, הנסיעה הייתה במשאית מכוסה יריעת ברזנט שבתוכה הוצבו ספסלים, ההכרות שלי עם מקומות בארץ הייתה בזכות אותם טיולים. כילדים היינו מתכננים איזה אוכל לקחת לטיול, המבחר מן הסתם היה הרבה יותר דל וצנוע ממה שהיום מוצע.

השתתפתי במקהלה שקמה במושב בניצוחו של יעקב כנעני הזכור לטוב, מאוחר יותר הצטרפו ילדים גם ממושב מזור. בהיותי במקהלה יצא לי להופיע בתערוכה החקלאית. בזמרייה הרביעית שהייתה ברחובות, נסענו לרדיו "קול ישראל "והקליטו אותנו. השתתפתי גם בחוג ריקודי עם שהתקיים בבית העם במזור. בבית הספר נחשבתי לתלמידה טובה, כבר בכיתה ב' זכיתי בחידון, אני זוכרת שקיבלתי אבן ירוקה. שנים אחר כך זכיתי בחידון נוסף בגיטרה. בהיותי בכיתה ה' מנהל בית הספר, עמינדב בן שחר, החליט על דעת עצמו לשנות את שמי הפרטי ואמר שמהיום לא יקראו לי ממי אלא מרים. כמובן שאבי התנגד נחרצות להתערבותו של המנהל ואמר ששמי הרשמי הוא שולמית, ואכן מאותה שנה בתעודה הופיע השם שולמית, על אף שכולם ללא יוצא מהכלל המשיכו לקרוא בשמי – ממי. דווקא אימא שלי, כשנסעתי איתה לקניות, הייתה קוראת לי שולה ואני סירבתי לענות לה, זה היה מאוד מוזר לשמוע אותה קוראת לי בשם שולה. אני מאמינה שמתוך חכמתה ורצונה לשילוב מלא, היא חשבה שבפרהסיה נכון לקרוא לי כך.

סבתא שולה בילדותה

נעורים

התיכון החקלאי מקווה ישראל

כבר בכיתה ח' גיליתי עצמאות רבה בקבלת החלטות הנוגעות לחיי, אם אני משווה את עצמי לחברי לבית הספר היסודי. אני יכולה לקבוע בגאווה רבה שניווטתי את חיי נכון. הייתי בין הבודדים בכיתה שבחרה במסלול פנימייתי. בניגוד לתדמית הפנימיות היום, אליהן מופנים ילדים משכבות מצוקה ובתים קשים, בשנות ה – 70 הפנימיות החקלאיות היו מאוכלסות במיטב הנוער. לימוד חקלאות נחשב ליוקרתי. הפנימיה העניקה לי מסגרת יציבה ותומכת חברתית ולימודית.

בסיום כיתה ח' החלטתי לגמרי על דעת עצמי ובניגוד לרצון הוריי לצאת ללמוד בפנימייה בבית ספר חקלאי, מתוך כוונה להיות באחד הימים מורה לחקלאות. כאמור, הוריי לא רצו שאצא לפנימייה על אף שזה לא נאמר במפורש, אני יכולה היום לשער שהוריי העדיפו שאשאר בבית ואהיה לעזר במשק.

מאחר ועברתי את מבחן הסקר בהצלחה, לא היה לי קשה להתקבל לתיכון במקווה ישראל. נסעתי לבד באוטובוס ונרשמתי לבד, הגעתי למבחני הכניסה לבד. כבר אז גיליתי עצמאות ועמידה עיקשת על דעתי ורצונותיי. אני לא זוכרת אם אבא שלי התלווה אלי ליום הראשון עם המזוודה/תיק שכלל את תלבושת בית הספר – חולצה כחולה, חצאית ומכנסיים כחולים, כלי מיטה ובגדים.

שובצתי בכיתה ט' 1, שנחשבה לכיתה ברמה הגבוהה יותר. החודשים הראשונים היו לי קשים מאוד, הגעגועים לבית היו חזקים, הרביתי לבכות ובאחד הימים ממש ריחמו עליי ושלחו אותי הביתה באמצע השבוע. אני זוכרת שהגעתי הביתה בוכה והוריי אמרו לי שאשאר בבית ולא אחזור. מבחינתי זו לא הייתה אופציה שבאה בחשבון, ידעתי שרק במסגרת מסודרת ומאורגנת אצלח את הלימודים. הגעתי לתיכון רזה שדופה ושטוחה.  תלמידי כיתה ט' נקראו 'אליפים', תלמידי י' 'בטיחים', תלמידי י"א 'ג'מילים' ותלמידי י"ב נקראים 'דליתים'. אנחנו האליפים חששנו מאד מהג'מילים והדליתים, שהיו עורכים השבעות לאליפים. כשעבדתי בחדר האוכל היו הג'מילים והדליתים אומרים: "הי ילדה, ברחת מכיתה ה' ". אפשר לומר שרק באמצע כיתה י' קבלתי גוף של נערה מתבגרת.

אני, שנחשבתי תלמידה טובה ביסודי, בתיכון הייתי תלמידה לגמרי בינונית. מסתבר שביסודי הייתי ראש לשועלים, בכיתה ט' אפילו זנב לאריות לא הייתי. עד היום אני זוכרת את המבחן הראשון באנגלית, קיבלתי ציון 39. המבחן נערך אחרי החגים בראשית הסתיו. הייתי ממש בדיכאון מהציון הנוראי, שנים לא סבלתי את הסתיו שהשרה עליי רוח והרגשה מלנכולית, סתיו התקשר לכישלון באנגלית. גם במתמטיקה התקשיתי מאד. המקצועות ההומניים הצילו את כבודי. אני זוכרת את המורה לאנגלית חוה לשם, שאמרה לי: "את לא טיפשה, את פשוט לא יודעת אנגלית". מה שנכון, נכון. בכיתה י' ירדתי לכיתה שנחשבה טובה פחות.

תקופת התיכון זכורה לי כאחת התקופות היפות בחיי, היו לי נעורים נהדרים. התלמידים הגיעו מכל קצווי הארץ מכפר יובל בצפון, יסוד המעלה, מושב אליפלט ועד הדרום הרחוק. בשנים 1963-1967 הייתה עלייה מרומניה ובשכבה שלנו היו מספר לא מבוטל של תלמידים שעלו מרומניה ומרוקו, היינו ערב רב, יוצאי הודו, אשכנז, יוצאי תימן – קיבוץ גלויות במלוא מובן המילה. מעולם לא עלה הנושא העדתי, לא עלה נושא קיפוח, המילה פריפריה לא נשמעה ולא ידענו מה משמעותה, היינו בכור היתוך במלוא מובן המשמעות. את החדר חלקתי עם חברתי הטובה ביותר, עדינה עיני- סיגמן, קשרנו חברות אמיצה שנמשכת מאז ועד היום. בחדר גרו איתנו התאומות מרטה והילדה כץ ולאה בלום ז"ל שהיו עולות חדשות מרומניה. גרנו במבנה "הכוכים", המקלחות והשירותים היו רחוקים מהחדר מחוץ למבנה. עדינה ואני היינו צמד שלא ניתן להפרדה, שתינו היינו קטנטנות וקופצניות. המורה יהודה וייס הזכור לטוב, שנטע בי את האהבה לספרות, קרא לנו "ברחשיות".

הלימודים במקווה ישראל הרחיבו את הידע הכללי שלי באופן יוצא מן הכלל, למדנו תחומים שונים בחקלאות, גידולי שדה, פלחה, גפנים, מטעים, לול  בוטניקה, זואולוגיה, כימיה וכלכלת בית. הלימודים נחלקו ללימודי בוקר ולימודי אחר הצהרים. בימים שלמדנו לפני הצהרים יצאנו לעבודה לאחר ארוחת הצהרים והפוך – כשלמדנו אחר הצהרים עבדנו בוקר. כל תלמיד נדרש לבחור שני תחומי התמחות בעבודה. אני עבדתי בדיר ובגידולי שדה. בנוסף יצא לי לעבוד בקטיף תפוחים, בקטיף תפוזים, בבציר בכרם שהיה צמוד לדיר, ובגן הבוטני שהיה מקסים ויפה עד מאוד. שיעורי הגדנ"ע היו בבחינת חוויה בימי החורף הקרים, כשהידיים קפואות ועל העשב קרה. יצאנו לצעידות לכיוון אזור, התאמנו במטווח ירי, קפיצה מגג בניין ליריעה. מבחינתי כיכבתי בסצנה הזו בשל פאניקה ופחד גבהים שמלווה אותי מאז. אני זוכרת את מדריכת הגדנ"ע מאיימת ועומדת ומתעקשת שאקפוץ, ואת החבר'ה שאוחזים ביריעה המתוחה ומחכים שאקפוץ.

בחורף חברתי תמר הייתה מצוותת איתי לעבודה בדיר. היינו משכימות קום לפנות בוקר כשבחוץ שררה חשיכה לחלוב את הכבשים בימים הקרים, היינו צריכות להקים את הכבשים מרבצן, להעלותן על משטח החליבה ולחלוב ידנית. מתחת לזנבן היו מצטברים הגללים שבעת החליבה היו נופלים לתוך דלי החלב. לאחר החליבה סיננו את החלב שנשלח לתנובה. מדי פעם היינו מקבלים מתנובה חתיכת גבינת כבשים שמעולם לא טעמתי ולא אטעם. ידעתי בדיוק מה היה בתוך החלב. בכלל, מאז שאני זוכרת את עצמי לא סבלתי חלב ומוצריו ובכלל זה חמאה וגבינות למיניהן.

העבודה בדיר כללה גם יציאה למרעה. היינו מובילות את עדר הכבשים לאורך שדרת הדקלים, סימן ההיכר של מקווה ישראל, חצינו את הכביש הראשי מצפון למקווה לכיוון כפר שלם. השדות של מקווה השתרעו עד שכונת התקווה בצפון, חולון במערב ובצפון מזרח עד אזור. העברת הכבשים את הכביש הייתה מאוד מסוכנת, זהו כביש ראשי שהגיע מכיוון ירושלים רמלה לתל אביב. כבר כמה שנים שהשער הראשי משדרת הדקלים נעול אין יוצא ואין בא דרכו, בשל הסכנה הכרוכה בחציית הכביש, כל שכן עם עדר כבשים גדול.

הטיולים היו חוויה נהדרת שאני זוכרת בבהירות רבה, בכיתה ט' טיילנו בגליל. הלכנו ברגל מנחל אכזיב דרך המונפורט עד לפסגת הר תבור, בלילה ישנו על הרצפה באחד מבתי הספר בקריית שמונה. ארגנו לעצמנו את הארוחות. בכיתה י"א השתתפתי עם כל השכבה בצעדת ארבעת הימים שהגיעה לשיאה בצעדה מופתית ברחובות העיר ירושלים לקול תשואות הקהל. הטיול, שארך חמישה ימים, היה לדרום ולאילת כולל שבת ולינה באכסניית עין גדי ובשבת הליכה לאורך תוואי נחל דוד כולל רחצה מתחת למפל. זו הייתה תקופת ימי התום חסרי הדאגה.

בהיותי ג'מילית בכיתה י"א, החלו להגיע צווי גיוס ראשונים. המדריך שלי רפי ברדוגו לקח אותי לשיחה ושכנע אותי להצהיר על היותי דתיה ולכן אני פטורה מחובת גיוס. ההחלטה להצהיר ולקבל פטור הייתה אחת מהטעויות של חיי, במיוחד שזומנתי לקבל את הפטור בימי הכוננות מספר ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. אף שגדלתי בבית דתי, לא הייתה התנגדות מהבית לגיוס. בדיעבד זו הייתה החלטה שלי בלבד שעד היום אני מצטערת עליה. מי יודע לאן היו מתגלגלים חיי אם הייתי מתגייסת ולא הולכת לסמינר.

סיום פרק מקווה ישראל היה מלווה בהמון בכי ובפרידות מאד עצובות. במשך שנים כשנסעתי על כביש תל אביב רמלה, הבטתי על שדרת הדקלים בגעגועים רבים. שנות התיכון היו מהיפות של חיי, החוויות, החברויות ורכישת הידע היו אדירים מבחינתי.

הסקטור הדתי בו למדתי התאפיין בפתיחות דתית, למדנו בנים ובנות יחד באותה כיתה, רקדנו בנים ובנות בריקודי עם וביציאה מתפילת ערב שבת. לבשנו מכנסיים ובגדים חשופי שרוולים, בפעולות ישבנו זה ליד זו, היו גם רומנים בין בנים לבנות, אף ששום רומן לא הבשיל לזוגיות ונישואים. לי לא היה חבר בתקופה זו, מי ששמתי עליו עין לא הבחין בי, ומי שגילה בי עניין לא מצאתי בו עניין. במבט לאחור אני שמחה על כך. באותה תקופה לא נזקקנו לאלכוהול כדי "לתדלק" את עצמנו, נהגנו לרקוד ריקודים סלונים כשאנחנו שרנו.

מימין: אני בפורים, משמאל: בעבודה בדיר

הזוית האישית

יובל הנכד המתעד: מה למדתי מהמפגשים עם סבתא? למדתי שהייתה לסבתא ילדות יותר מעניינת משלי. שבתקופת ילדותה החיים יותר קשים. סיפור החיים של סבתא מאד מעניין, למדתי על ההיסטוריה של המשפחה של סבתא שלי, על היחסים הטובים בין הדודים, לסבתא יש משפחה גדולה שנוהגת לחגוג את חג הסוכות אצל הדוד יורם במושב רינתיה, קרוב למאה חוגגים בלי בני המשפחה הדתיים. עד השנה האחרונה התכנסנו כל המשפחה המורחבת מדי חג חנוכה. עם הפסקה בתקופת הקורנה והשנה בגלל אסון שבעה באוקטובר, התכנסנו בחג פורים. סבא מיקי דאג למוסיקה ומשחקים, סבתא שולה ארגנה חידון.