מאגר סיפורי מורשת

שמי מעין, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה עם דודי שעיה, אנו מתעדים סיפור על סבתא רבתא שלי, הידועה בכינויה "אימא מיכל", ומנציחים אותה במאגר המורשת של התכנית.

אין לנו מספיק מידע על אימא מיכל כילדה, אז אנחנו נספר בעיקר על הילדים שלה ועליה כאימא, וגם נוסיף מעט עליה כילדה. החוויה העיקרית של אימא מיכל וילדיה אחרי מותו של סבא שלמה, היה היאבקות על קיומם בכבוד. סבא שלי, סבא יוסי, היה בן כמעט שלוש כשאביו נפטר והוא גדל כיתום. אימא מיכל פרנסה את המשפחה ועבדה כמו שני אנשים. בהמשך, הילדים הבוגרים התחילו לעבוד בבית כדי לעזור לאימא מיכל. היה שם סיפור של מאבק קשה והירואי של אישה שמתעקשת לגדל לבד את שמונת ילדיה. הציעו לה להוציא את יוסי ואשר (הילדים הקטנים במשפחה) לבתי יתומים, היא לא הסכימה בשום פנים ואופן!

שמו של סבא יוסי היה אמור להיות בכלל גד, בגלל שלסבא יוסי יש אח שגדול ממנו בשנתיים ששמו אשר, גד ואשר – צמד-חמד. ואז… כמה שבועות לפני שהיא ילדה את סבא יוסי, בחודש התשיעי להריונה, היא חלמה חלום: בחלום בא אליה איש זקן עם זקן לבן ואמר לה שהיא הולכת ללדת בן (אז עוד לא היה אפשר לדעת את זהות העובר לפני הלידה, כי לא היה אולטרה סאונד) ושעליה לקרוא לו יוסף על שם יוסף הצדיק, כי הוא יהיה צדיק כמוהו. החלום היה עוצמתי ונכנס לה ללב, לכן היא קראה לבנה יוסף, למרות שכולם קראו לו יוסי.

ילדותה של אימא מיכל 

אימא מיכל נולדה וגדלה באזרבייז’ן, בכפר או עיירה שנקראת סבלח, לא היו שם בתי ספר. החוויה המעצבת שלה כילדה הייתה מלחמת העולם הראשונה. היא נולדה בשנת 1910 ולקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, ב-1917 לערך, היו הרבה מעשי טבח של מוסלמים בנוצרים וביהודים, היא עברה שם דברים מאוד לא פשוטים ובמובן מסוים הדברים שהיא עברה, כילדה בת שבע או שמונה, חישלו וחספסו אותה לקראת מה שהיא חוותה כאישה צעירה, כשהתאלמנה.

מתישהו בסוף מלחמת העולם הראשונה היא עברה מסע רגלי ארוך של מאות ק”מ ברגל לבגדד, שם היא עבדה בבית של יהודים עשירים מקהילת יהודי בגדד. כשנתיים אחר כך הם עלו לארץ. לאימא מיכל היה אח בשם ישעיה. שעיה ומיכל הדודים שלי קרויים על שמם. היא דיברה ארמית, תורכית, פרסית, ערבית ועברית. את סבא שלמה היא הכירה כנראה בעיראק והייתה שם אהבה חזקה כמו בסרטים, היא הייתה כנראה בת חמש עשרה והוא היה בן שמונה עשרה לערך. זה לא היה מקובל, כי בתקופה הזאת היה נהוג שההורים מסדרים את הנישואים. סבא שלמה הגיע לארץ בשנת 1924 והיא הגיעה לארץ כשנתיים לאחר מכן. בשנתיים האלה ניסו להכיר לו בחורות אחרות, אבל הוא לא הסכים: "או שאני מתחתן עם מיכל, או שאני לא מתחתן בכלל".

הם התחתנו בשנת 1927 או 1928, ובשנת 1929 נולדה ריהן-רחל, בתם הבכורה. באחת עשרה השנים הבאות נולדו שבעת הילדים האחרים: שמואל, שולמית, אסתר, מרגלית, אשר, יוסי ויוכי. אחרי הנישואים סבא שלמה עבד בבניין ובזמן המחלה שלו הוא עבד בקולנוע “אוריון” בירושלים. בשנת 1941 נולדה דודה יוכי ובשנת 1942 סבא שלמה נפטר.

לאחר שנפטר, אימא מיכל יצאה לעבוד ודודה ריהן גידלה את הילדים והחזיקה את הבית. באיזשהו שלב אימא מיכל התחילה לעבוד כשרתית ואם בית בבית ספר, הרבה פעמים אימא מיכל הייתה צריכה להעסיק ילדים בכיתה כי המורות לא יכלו להיכנס לכיתה. התלמידים אהבו אותה – היא הייתה שרה ומשחקת איתם. במשפחה שלנו אמרו שאם היא הייתה מקבלת השכלה, היה לה סיכוי להיות ראשת הממשלה. היא הייתה אישה לביאה – דומיננטית, שמחה ובעלת נוכחות. בשעות הפנאי המעטות שלה הייתה יושבת ומספרת לילדיה סיפורים, מדברת איתם ומקשיבה להם. אבל ביום-יום, מי שנשאה בנטל הגידול של הילדים הייתה דודה ריהן.

אימא מיכל הייתה מבשלת מאכלים מסורתיים של העדה: קובה, שיפטה, קיפטה. כל הילדים שלה – סבא שלי והאחים והאחיות שלו, למדו ממנה לבשל את המאכלים המסורתיים של העדה. בבית הם דיברו בהרבה שפות: עברית, ארמית ועוד. הבגדים היו קנויים, אבל בחתונה של דודה ריהן או דודה שולמית, הגיעה תופרת ותפרה להם בגדים לחתונה. לא היו להם צעצועים, אבל פעם אחת דודה ריהן קנתה לשמואל אחיה הקטן אופניים וזה היה דבר גדול ממש.

בשכונת הבוכרים בה התגוררו היה גיוון גדול של עדות: היו בוכרים, כורדים, חלבים, אשכנזים, פרסים.

שבט שמואלי/בן שמואל

לדודה ריהן היו ארבעה ילדים, לדוד שמואל ודודה שרה נולדו חמישה ילדים, אחד מהם נפטר בתאונת דרכים. לדודה שולמית היו ארבעה ילדים, לדודה אסתר אין ילדים, לדודה מרגול חמישה, לדוד אשר גם כן חמישה, לסבא יוסי ארבעה ילדים – שעיה, מיכל, אימא שלי אלישבע ושירה. לדודה יוכי יש ילדה מאומצת. רבים ורבות מהילדים נקראו על שם סבא שלמה ואימא מיכל – יש שמונה 'מיכליות' וארבע 'שלמואים': מיכל שלנו – ברמן, מיכל של דוד אשר, מיכל של כרמלה מנירים שניצלה בנס, מיכל של מוקי, מיכל של מומו דור, מיכל של מאיר הבן של שמואל. מבחינת שלמה יש ארבעה: מומו דור, מומו שמואלי, מיקו -שלומיקו של דודה שולמית ויש את שלומי של דוד אשר.

מזכרת מהחצר – סיפורה של תמונה

בתמונה מופיעים סבא שלי, סבא יוסי, ואמו – שכולם במשפחה קוראים לה "אימא מיכל". הם מצולמים בחצר הישנה בשכונת הבוכרים בירושלים. התמונה צולמה כנראה כמזכרת מהחצר הישנה, היא צולמה מעט לפני שסבא יוסי ואימא מיכל עברו לדירה קטנה מאה מטר משם בערך. התמונה צולמה בתקופה בה כל העולם, והמשפחה שלנו בפרט, עברה מהישן לחדש: אימא מיכל קיבלה מטבח אמיתי, לא משותף עם השכנים. לדעתי התמונה מראה על קשר מיוחד בין אימא מיכל לסבא יוסי, סבא יוסי גר עם אימא מיכל ועזר לה עד לנישואיו. הוא היה ה'בן פורת יוסף שלה'. לפני שסבא שלמה נפטר, הוא אמר לה: “תשמרי על כל הילדים אבל על יוסי תשמרי במיוחד”. גם שנים לאחר מכן סבא יוסי תמיד מנסה לקנות את העליות לתורה שמדובר בהן על יוסף ותמיד מתרגש בקריאה.

סבא יוס וסבתא רבתא מיכל בשכונת הבוכרים

חגים ב"עדת התרגום"

בראש השנה היה את הסימנים המסורתיים: ראש כבש, גרגירי רימון, תפוח בדבש, קציצות כרשה, ועוד. בראש השנה בשתי סעודות הערב היה קובה. בסוכות, כל ערב לפני שנכנסים לסוכה, היה קטע שאב המשפחה היה צריך להגיד בשביל להזמין את האושפיזין, במשפחה מי שהיה אומר את הקטע הזה היה שמואל הבן הגדול, זה היה קטע ארוך בארמית. לפעמים היה קר או גשום, אבל שמואל תמיד התעקש להגיד את כולו. בחנוכה סבא יוסי והאחים שלו נהנו מאוד מהסביבונים וגם הכינו סביבונים מיוחדים. כל פעם רק אחד מהאחים הדליק חנוכיה כנהוג בקהילות עדות המזרח. בפורים התחפשו ושלחו משלוחי מנות. בפסח היה נהוג שבמהלך ליל הסדר שניים מהילדים היו יוצאים החוצה ודופקים בדלת, היו שואלים אותם: "מי אתם?" והם ענו: "יהודים", שאלו אותם: "מאיפה הגעתם?", הם ענו: "ממצרים". לאחר מכן הם היו מספרים על יציאת מצרים והנדודים במדבר.

הזוית האישית

הדוד שעיה: המפגש הבינדורי עם מעין היה עבורי חוויה מיוחדת במינה, כשאני משמש בתפקיד "שומר החותם" של המשפחה.

מעין האחיינית: היה לי מאוד כיף לשמוע משעיה על המשפחה, היה מעניין ומשמעותי.