מאגר סיפורי מורשת

"מה??? אתם עוד מתפללים?! אתם לא מתביישים?!"

השאלה, התמיהה הזאת שנשאלה מפי חייל נאצי לפני כ-80 שנה, עדיין מהדהדת בראשי. מאז ששמעתי מסבי את הסיפור הזה, השאלה הזו לא עוזבת אותי לרגע.

כך סיפר לי סבא אהרון שטיינר ז"ל:

"הייתי בן 18 בערך, על אף שלא הייתי חזק בגופי, לקחו אותי הגרמנים לעבוד בפרך במחנה עבודה. נאלצתי לעזור לגרמניה במאמץ המלחמתי, בנינו מסילת רכבת. כל בוקר התעוררנו ב-5:00 למפקד. נעלנו את כפכפי העץ הנוראיים, צעדנו ק"מ רבים ובגופינו החלשים סחבנו משאות כבדים.

כך בכל יום, בחמסין ובכפור, בימי חול, בשבתות ובחגים. כעבור תקופה ארוכה כבר היה ברור שגרמניה הולכת להפסיד במלחמה ושאין שום תועלת בעבודת הפרך הזאת. בכל זאת החיילים הנאצים לא יכלו לשאת את המחשבה שננוח, שנחיה כמו בני אדם, אז ציוו עלינו לעבוד בעבודות בזויות ומשונות שלא ניתן לתאר. נשארנו שם מעט יהודים ששרדו את התופת. הגיע ראש השנה.

איתנו היה רב אחד (שמבט חיצוני לא היה ניתן לזהות בשום דרך שהוא רב, אך אנחנו ידענו…) הרב כינס אותנו, האחרונים שבמחנה, וביקש בדמעות שנתפלל יחד את התפילה הקדושה של היום הנורא, ראש השנה.

ידענו היטב שאם נענה לבקשתו והגרמנים ייתפסו אותנו מתפללים, יהרגו אותנו או יענישו בעונשים שונים ומשונים, ובכל זאת התעורר בנו צורך להתפלל שחרית של ר"ה והגענו לברכת כוהנים.

הרב עצר את התפילה, הביט בי ואמר בכאב: 'אהרון, אהרון, אתה הכהן האחרון שנשאר במחנה. בבקשה קח את הטלית שלי ותעלה לברך אותנו בברכת כוהנים'. פחדתי מאוד, אבל רציתי… רציתי לשאת את הברכה שכל כך אהבתי. כמה זמן שלא בירכתי אותה. התעטפתי בטליתו של הרב וניסיתי לכוון עצמי כלפי שמיא. התחלתי לבכות, כהן אחרון! רציתי להתחיל 'יברכך'. לפתע נשמע קול רעש גדול! לא ראיתי כלום, הייתי בחושך בתוך הטלית. החיילים נכסנו למסתור שלנו. נבהלתי נורא.

הורדתי מהר את הטלית וראיתי אותו עומד כך מולי עם הקסדה והנשק שלו, מדי האס אס המגוהצים. מביט בי בבוז מבט ושואל: 'יהודים, אתם לא מתביישים?! אתם עוד מתפללים?!' הוא לא הבין איך אחרי כל כך הרבה בזיונות אנחנו עוד מסוגלים לעמוד בתפילה… איך אנחנו עוד בכלל מאמינים באלוקים שלנו. שתקתי, השפלתי עיניי והשלמתי עם מותי הקרב. 'לפחות אמות בכבוד כשהדבר האחרון שעשיתי היה ברכת כוהנים', חשבתי לעצמי. מסיבה שאינה ברורה לי עד היום, החייל הזה החליט להשאיר אותי בחיים. על התפילה הזו שילמתי בכמה הצלפות בגבי.אבל לא הצטערתי לרגע. בשואה הארורה הזאת איבדתי הכל: את אימא, את אבא, את סבא וסבתא, דודים, חברים.רק דבר אחד לא איבדתי שם, את האמונה. בכל פעם שהעזתי להתפלל, לקיים איזו מצווה בסתר, ידעתי שייתכן שאשלם על כך בחיי, אבל איזה קול פנימי שלא ניתן להסביר בשום דרך הגיונית, קרא לי בשקט ואמר לי: תמשיך, תמשיך, אתה יהודי"!

הזוית האישית

נבו שקד: ללמוד על ההיסטוריה של סבא-רבא שלי בשואה. הרגשתי גאה מאוד בסבא-רבא שלי.