מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית זיקרי. נולדתי בארץ ישראל בעיר באר שבע ב-15/01/1951 במעברות/צריפים של באר שבע.

הורי גדלו בעירק וידעו שיש עלייה גדולה לארץ ישראל. הם אספו את כל רכושם ואת אחיי ועלו על אונייה. הדרך לישראל הייתה דרך פרס. בפרס לקח להם חמש שנים עד שהעלו אותם לארץ ישראל.

כשהם הגיעו לארץ, בשנת 1951, הושיבו אותם לגור בעיר באר שבע במעברות, צריפים קטנים לכמה משפחות יחדיו.

בשנת 1953 אני נולדתי, ולי כבר חמישה אחים. התקופה במעברות הייתה קשה לאימי. זו הייתה תקופת הצנע ולא היה מה לאכול. הורי שהגיעו מעירק היו מבוססים מאוד, ומכרו את הזהב שלהם שיהיה להם במה להאכיל אותי ואת אחיי. הם דיברו ערבית, ולא ידעו כלל עברית. אני גדלתי בבית על השפה הערבית והיה מאוד קשה לתקשר עם כל המוסדות האחראים על ההתיישבות. אימי מספרת שערב אחד בהיותי תינוקת קטנה נכנס לצריף נחש והיא נלחצה מאוד והיא לא הייתה מוכנה להיכנס חזרה לצריף עד שלא ייתנו להם בית, והם אכן קיבלו בית.

תקופת ילדותי הייתה קשה, אך מאושרת בבאר שבע. היו לי הרבה חברים בשכונה וגם בבית הספר. רוב הזמן שיחקנו ביחד קלאס וחבל. למדתי 12 שנות לימוד בית ספר יסודי "נטעים" ובבית ספר התיכון למדתי תפירה.

סיפורו של חפץ

אבא שלי נתן לאימי ולכל ילד מטבע חרוט ומיוחד שסימל את המשפחתיות שלנו. אימי הייתה עונדת אותו כשרשרת, וכל אחד שמר אותו בצורה שונה. למטבע יש ערך רגשי מאוד במשפחה, ולצערי הוא נגנב אבל המראה שלו חקוק בראשי.

הרצון שלי היה להיות מורה לספורט, מאוד אהבתי ספורט, בגלל המצב הכלכלי בבית לא יכולתי ללמוד את המקצוע והייתי צריכה לעזור להוריי להביא הכנסה הביתה . אני עובדת מגיל 18 בבתי חולים בסיעוד (עד היום בגיל 70) התחלתי בבית חולים סורוקה בבאר שבע, עד שעברתי עם בעלי לנתניה והתחלתי לעבוד בנתניה בבית חולים לניאדו. הכל התחיל כשהייתי רואה מבוגרים שקשה להם לתפקד ושצריך לעזור להם בדברים בסיסיים כדי שיכולו להמשיך בכבוד את חייהם. החלטתי שאני מתחילה לעבוד בסיעוד לעשות מצווה וגם שתהיה הכנסה, זה עושה לי הרגשה טובה בלב ואני יודעת שזה היה הייעוד שלי.

את בעלי יעקב הכרתי כאשר עזרתי לדודתי למכור בקיוסק שמול הבית ספר בהפסקות. הוא היה בא לקנות הרבה פעמים אוכל מהקיוסק והיינו מדברים קצת. כשיצאתי עם חברות למועדונים ראיתי אותו מספר פעמים, ואז התחלנו לדבר והתחברנו להיות זוג. לאחר שנה הוא התגייס לצבא וחיכינו שהוא ישתחרר שנוכל להתחתן. לאחר השחרור שלו כמה חודשים בודדים אחרי, התחילה מלחמת יום כיפור והוא היה במילואים חצי שנה, חיכיתי לו שיחזור ודאגתי נורא. כשחזר התחתנו והקמנו משפחה.

כיום אני עובדת בלניאדו, אימא לשתי בנותיי וסבתא לחמישה נכדים.

הזוית האישית

הנכדה נועה: השתתפתי בתוכנית הקשר הרב-דורי בבית ספר שרת בנתניה. נהנתי מאוד לראיין את סבתא יהודית ולגלות עליה דברים חדשים. תודה סבתא שהשתתפת איתי בתוכנית.