מאגר סיפורי מורשת

אני אריאל כהן, הנכד של סבא אריק, יחד עם חברי לכיתה: רוני נקב, יובל לויטן ולב ירין, תלמידי כיתה  ה-3  בבית הספר נגבה בראשון לציון, תיעדנו את סיפורו של סבא שלי אריק כהן, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי,

סבא אריק מספר על בית ההורים 

נולדתי בבית החולים העמק בעפולה להורי: שולמית וחיים כהן ז"ל ביום 15 פברואר 1952.

הבית שלי היה בית פרטי כאשר חלקו השמאלי היה בית מגורים בן שלושה חדרים בהם גרנו שבעה אחים ואחיות.

תמונת משפחתו של אריק – הוריו, אחיו ואחיותיו – שני בנים ושש בנות

(על הידיים של אבא זה הרב מאיר כהן ז״ל)

 בסלון בבית בו נולדתי

בחלק הימני של הבית הוריי פתחו חנות מכולת ומכרו בה: קמח, שמן, ממתקים ומיני מאפים שונים. התקופה הייתה תקופת צנע. הוריי מכרו בהקפה והרבה פעמים לאנשים לא היה כסף לשלם או שתלושי המזון שלהם אזלו. דבר שגרם להוריי הפסדים רבים עד שנאלצו למכור את המכולת בהפסד גדול ולעבור לבית קטן יותר.

הזיכרון שלי מאותם שנים, שחלמתי הרבה פעמים חלום שחזר על עצמו שבוהן גדולה ושומנית יורדת אלי מפינת החדר למחוץ אותי.

התקלחנו פעם בשבוע על ידי חימום בויילר באמצעות נפט. כביסה, אימא הייתה עושה בחוץ בתוך סיר בו הורתחו מים במדורה.

הייתי ילד לא קל הרבצתי לילדים אחרים והנהגתי חבורת ילדים שסרו למרותי. היו לי סבא וסבתא נפלאים שדאגו לנו מאוד. סבתא הייתה מביאה לי בהפסקות בית הספר סנדוויץ עם ממרח שוקולד. בבית שלה היו עצי תאנים, רימונים, שקדים וסוכת גפן גדולה.

ילדות 

בילדותי הייתי בגן שולמית שהגננת היתה אימא שלי שעבדה בגן. גרתי בשכונת העולים ברחוב וינגיט בעפולה עלית. בבוקר לפני שבאנו לבית הספר הלכתי יחד עם האחות שלי לחלבן לקנות חלב.

מדי פעם ברחתי מבית הספר לעבוד בקטיף תותים ומלפפונים במושב תל עדשים שהיה רחוק 5 ק"מ מהבית הייתי צריך לעבור בתוך יער מפחיד בכדי לעזור בפרנסת הבית. בשעות אחר הצהריים הנהגתי חבורת ילדים לקרבות רחוב עם ילדים בשכונה אחרת. הכנתי מלכודות לתפישת בעלי חיים, צדתי ציפורים עם רוגטקה, הכנו פיתות על טאבון מאולתר שהכנו מאבנים ביער. בסה"כ הייתה לי ילדות יפה ומאושרת ללא פאר וללא מותגים כפי שיש היום למרבית הילדים.

בית ספר 

למדתי בבית ספר "אלומות", עד כיתה ו' ומשם עברתי לקיבוץ גניגר. בית הספר הייתה מסגרת קשוחה מאוד, לא פעם נגררתי על ידי מנהל בית הספר באוזן לחדר שלו שם קיבלתי מכות על האצבעות עם סרגל עשוי מעץ, בכדי ללמד אותי לקח שלא אפריע שוב בכיתה. בבית לא היה שולחן וכיסא להכין שיעורים ואת השיעורים הכנתי על הריצפה. בסך הכל הייתי תלמיד די בינוני. אכלנו ארוחת צהריים בחדר האוכל של בית הספר ואפילו גידלנו ירקות בשיעור חקלאות.

תמונה כיתתית בעפולה עילית בכיתה ג' בבית הספר אלומות

בחג פורים – אני בן תשע. בנינו את התחפושות לבד מקרטון! התחפשנו לרומאי, כהה עור וקאובוי

ילדות בבריכה בבית שאן – במחנה קיץ של ביהס חודש ימים ביער מול בית חולים העמק בעפולה

חברי ילדות

היו לי מספר חברי ילדות נפלאים, אבל בעיקר היו שני חברי נפש לאחד קראו רפי, שהיה גם שכן שלי, לחבר נוסף קראו שלום. איתם הכנתי שיעורי בית, השתוללנו יחד ברחבי העיר, איתם הכנתי קורקינטים וביצענו הובלות של ירקות ופירות עבור הנשים שחזרו מימי השוק. בדיוק כמו שהיום עושים זאת עם מונית מיוחדת או טנדר הובלות. הצלחנו לעשות כמה גרושים ביום ובזה לקנות לעצמנו כוס גזוז עם עוגת ריבה קרושה.

בגיל 12 עברתי לקיבוץ גניגר והשתלבתי בחברת הילדים. אחרי שנה בגניגר עברתי לקיבוץ אלונים וכעבור שנה נוספת לקיבוץ אפיקים.

עם חברים והחברה הראשונה קיבוץ אפיקים על גג המקלט

טיולים ופנאי 

בשנים שהייתי בקיבוצים יצאתי יחד עם הכיתה להרבה טיולים ברחבי הארץ. השתתפתי כמה פעמים בצליחת הכנרת, הקפת התבור, הקפת הרי הגילבוע, מרוצי שדה, תחרויות שח-מט, צילום והדפסת תמונות, כדורגל, שחיה, כדור סל וכדור עף.

חגים וחגיגות

ט"ו בשב"ט – כשהייתי תלמיד בבית ספר יסודי "אלומות" בעפולה עילית בשנות החמישים של המאה הקודמת, הייתה קופת קרן קיימת לישראל בה התלמידים נדרשו מדי פעם לתרום כסף לקניית עצים וגאולת אדמות מידי הערבים. בחג נדרשנו להגיע עם חולצה לבנה ומכנסיים כחולים. כל הכיתה יצאה עם מעדרים ואתי חפירה מסביב לבית הספר ולשטחים ציבוריים אחרים. חפרנו בורות, שתלנו עצים ושרנו שירים כגון: "כך הולכים השותלים רון בלב ואת ביד…", "השקדיה פורחת ושמש פז זורחת, ציפורים מראש כל גג מבשרות את בוא החג, ט"ו בשבט הגיע….." הייתה שמחה גדולה בלב וסיפוק גדול על כך.

כשהבגרתי תרמתי כסף מספר פעמים לנטיעת עצים על שמי ביערות הארץ.

זיכרונות משנות העשרים שלי 

הזיכרונות שלי מאוד שמחים ומגוונים בשנות העשרים לחיי, בהן חוויתי אהבה ראשונה, התגייסתי לצבא, חלמתי והגשמתי את רצוני להיות קצין בצהל ביחידה קרבית.

זכיתי לקחת חלק מרכזי בהכרעת הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים בהן פיקדתי על סירות הגומי בצליחת התעלה וכיתור הארמיה השלישית, מה שגרם לצבא המצרי לבקש הפסקת אש ולמעשה הכריע את המלחמה הנוראה הזו. כמו כן הגשמתי את רצוני להינשא לבנות בית ולהקים משפחה לתפארת, שנכדי אריאל איתו אני מספר את סיפורי הוא חלק משרשרת הדורות שרק תלך תגדל ותעצים.

עליית הורי וההתיישבות

הוריי עלו מעיראק אחרי הפרעות שערכו הערבים ביהודי עיראק הידועים בשם "הפרהוד" בשנת 1941, בו נרצחו  179 יהודים. 2000 נפצעו וילדים רבים נשארו יתומים. בשנת 1950 עלו הוריי במבצע "עזרא ונחמיה" היישר למעברת פרדס חנה. הם גרו באוהלים, ללא מים זורמים ובתנאים קשים מאוד. לאחר כמה שנים עברנו לעפולה עילית שם תקענו יתד והתחלנו את ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל.

החיים בארץ ישראל לאחר הכרזת העצמאות והעליה מעיראק לא היו פשוטים כלל ועיקר, היה על הוריי להתמודד עם קשיי שפה, מדינה חדשה ותנאי מחייה קשים במיוחד. לכל משפחה חולקו תלושי ביצים כקיצבה חודשית, בשר ניתן במשורה, מים חמים לא היו ובוודאי שלא חלמו אז על מכונת כביסה. הבגדים כובסו בתוך גיגית שהייתה מונחת על מדורה שהובערה מעצים ולאחר שהמים רתחו אימי הייתה משפשפת את הבגדים על קרש בצורת גלים. בחורף היה קר מאוד ובקיץ חם מאוד. יחד עם זאת הילדות הייתה מאושרת כי לא ידענו משהו אחר.

בסמטאות דבוריה עם הנגר הערבי שהיה חבר שלנו, מתארחים בסופ"ש עם אבי חיים,

בדבוריה 1959 עם החברים 

סיפורי אהבה ומשפחה

בשנותיי כילד כמובן לא הייתה טלוויזיה וספרי ילדים היו מעטים מאוד, אבל הכי נהניתי לקרוא את הספר "קופיקו" של הסופרת תמר בורנשטיין. קראתי את סדרת הספרים כמה וכמה פעמים. זכור לי שכמעט כל לילה לפני שהלכתי לישון ובעיקר כשישנתי אצל סבתא שלי הייתי שומע סיפורים על הילדות של משפחתי בגולה בעיראק ועל כמה שהיה להם טוב שם עד הפרעות של הערבים. שמעתי סיפורי אהבה במשפחה וכן את הסיפור על סינדרלה, עד אשר נרדמתי שנת ישרים.

שירות בצבא

התגייסתי ב-3 אוגוסט 1970 להנדסה קרבית. עברתי את כל המסלול הפיקודי של טירונות, קורס חבלה ומיקוש, קורס מכי"ם, קצינים בבה"ד 1 והשלמה חיילית.

הגעתי כמפקד מחלקה לגדוד 605. התחלתי כמ"מ, סמ"פ ו-מ"פ סירות הגומי בצליחת תעלת סואץ ב- 16 אוקטובר 1973. פרשתי מהצבא אחרי המלחמה וחזרתי לשירות קבע עד לפרישתי בגיל 40 כמפקד בית הספר לאב"כ 276.

בין יתר התפקידים שמילאתי בצבא: קצין מבצעים וקצין אג"ם (אגף המבצעים) מרכז אב"כ, לימודים במכללה לפיקוד ומטה ואוניברסיטת תל אביב. ראש מדור תרגילים, ראש ענף אב"כ בעורף ואחד מצוות מפתחי ברדס המגן. במלחמת המפרץ שימשתי כמפקד כוחות האב"כ בתל אביב רבתי. הגעתי לכל טיל שנחת באזור תל אביב על מנת לשלול הימצאות חומרי לחימה כימיים, אז הייתי בתפקיד מפקד בית הספר לאב"כ.

בית הספר לקצינים במצפה רמון בה״ד 1, כמפקד מחלקה בגדוד הנדסה ימית, סוף מסע בקורס מפקדי כיתות כרמיאל 1971 

במלחמת יום כיפור תעלת סואץ אוקטובר 1973 

בקורס צניחה

השתחררתי בגיל 40 ופתחתי בקריירה השניה כמנכ"ל חברות אבטחה בכל הארץ עם כ-8000 מאבטחים ומאבטחות.

יום השחרור מצהל כסגן אלוף בהנדסה קרבית. בדיוק ביומולדת 40

זיכרון של טעם

בימי שבת נהגנו לאכול את הטיבית שזה החמין העיראקי. כמובן שאימא הייתה מתחילה להכין אותו כבר ביום שישי אחה"צ הריחות התפשטו בבית במשך הלילה. וכשהתעוררתי בבוקר השבת הריח של החמין היה ריח משכר ומיוחד במינו. בארוחה עצמה כל המשפחה סביב השולחן כולם נלחמו על החלק השרוף בקרקעית הסיר שנקרא "חקאקע"…..

ספר ביוגרפי שכתבתי לפני שנה: "מילדות עד הפנסיה"

תמונות מפעילות משותפת עם הנכד אריאל במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי

קישור לסרטון  – אריה מספר על הולדתו והוריו – העליה מעיראק, חיי המעברה והמעבר לעפולה עילית

קישור לסרטון  –  המשך ילדות ומעבר לקיבוץ גניגר

קישור לסרטון – אריה כהן מספר על עצמו כילד

קישור לסרטון – אריה כהן – זכרונות ילדות

קישור לסרטון – אריה כהן מספר על ילדות – הבדלים בין אז להיום 

קישור לסרטון  –   אריה מספר על ילדותו

קישור לסרטון – אריה כהן מספר על ילדותו – המשך

קישור לסרטון  –   אריה מספר על שירותו הצבאי – 1970-1993 והשתתפותו במלחמת יום הכיפורים

קישור לסרטון – אריה מספר על המשך שירותו הצבאי – עד לשחרור מצה"ל ועל הקריירה השניה

קישור לסרטון – אריה כהן מספר על החגים

קישור לסרטון – אריה כהן מספר על ט"ו בשבט

הזוית האישית

סבא אריק: תכנית הקשר הרב דורי אפשרה לי , לנכדי אריאל ולשאר התלמידים בקבוצה שלנו להתחבר לעבר שלי וללמוד על הקשיים והחלומות שאני התמודדתי איתם בילדותי אל מול הקשיים של התקופה הנוכחית בהם חיי ילדיי ונכדי נוחים יותר, חרף הקשיים הקיימים בכל דור ודור.

הנכד אריאל: התוכנית עזרה לי ללמוד על סבא שלי כשתעדתי יחד איתו את הסיפור.