מאגר סיפורי מורשת

הנכדה חני איטח מתעדת את סיפורו של סבה יוסף צבי איטח ז"ל.

סבא יוסף צבי איטח נולד ב'זאת חנוכה' בשנת תרצ'א (1931) בעיר התורה מכנס (מקנס) שבמרוקו, ונפטר ב-ט' מר חשוון התשס"ט, כשנה לפני שנולדתי… וכאן מתחיל סיפורי חייו המרתקים..

סיפור העלייה של סבא יוסף צבי איטח ז"ל

בהיותו נער בן עשר נפטרו הוריו ז"ל. סבא היה האח הקטן לאחיו אליהו ז"ל. באותה העת התעורר בו רצון עז לעלות לארץ הקודש, למרות שאחיו הגדול אליהו החליט בינתיים להישאר במרוקו. הנער יוסף צבי בחר לעלות לבדו לארץ, שכל כך אהב וחלם לעלות אליה. הוא התחיל ליצור קשר עם הגורמים של הסוכנות, ששמחו לעזור לנער הצעיר לעלות לארץ ישראל.

כשהגיע הזמן להתחיל את מסע העלייה לארץ, הוא צריך היה לנסוע מרחק מאוד גדול כדי להגיע לחופים של הארץ השכנה. וכדי להטעות את האויב, עשו להם שם מעין 'חוג ימאות'. הם התחילו לשוט לעבר לב ים עם סירות קטנות הלוך וחזור מדי יום, ובכל פעם הם עשו תרגילי הטעיה, עד שהגיע רגע האמת, ואז הם הפסיקו לעשות את ההצגות מול הגויים. שם חיכתה להם ספינת מעפילים, הם עלו עליה. ובסוף הספינה הפליגה לארץ ישראל.

בזמן שהם עשו את השיט היומי וסבי המתין לספינה שתיקח אותם לארץ הקודש, סבי שהה בצפון אפריקה ליד מרוקו. הוא היה בקהילה יהודית מאוד חמה ותומכת שנתנה לו הרבה אהבה וכבוד על כך שהוא זוכה לעלות לארץ הקודש. וכשהגיע היום בו סוף סוף עמד לעזוב אותם ולעלות לארץ ישראל, הם הכינו לו התוועדות ענקית ברוב פאר והדר, שבה הם נפרדו ממנו באהבה גדולה בהערכה עצומה ובברכות גדולות.

סבי עלה על האונייה הגדולה והמפורסמת: 'יהודה הלוי (שהתפרסמה לאחר מכן בדברים פחות נעימים). ההפלגה הייתה לא פשוטה, ולדאבוננו הרב הבריטים באותה התקופה לא נתנו למעפילים לרדת בנמל חיפה, אלא הפנו אותם לקפריסין. בקפריסין היו מחנות מעבר של השלטון הבריטי. הבריטים אמנם לא התייחסו  באופן עוין, ובכל זאת הם חיו שם בתנאים מאוד בסיסיים. כל זה קרה חודשים ספורים לפני קום המדינה.

ההתגייסות לצה"ל

שם (בישראל) כבר פעלו ארגוני ההגנה. הארגונים השונים ניסו לגייס צעירים. אחד כמו סבא שלי היה מאוד מבוקש, שכן הוא היה בחור צעיר בן 17, בריא בגופו ובנפשו עם שאיפה עצומה לפעול למען ארץ הקודש. בסופו של דבר הוא התאמן בארגון ההגנה לקראת המלחמה בארץ הקודש, מלחמת השחרור בתש"ח.

אחרי תקופת המתנה בקפריסין בעיר 'פמגוסטה', שנמשכה מספר חודשים, סוף סוף הם הגיעו לנמל חיפה. היה זה ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת השחרור, ובדיוק  אז מלאו לסבי 18 שנים, הגיל שבו חל עליו חוק הגיוס לצה"ל. סבי הצטרף לצבא והשתתף בקרבות להצלת הישוב היהודי. סוף סוף הוא זכה  להגן על המולדת האהובה שלו, עליה הוא חלם שנים רבות.

סבי השתתף בקרבות בעמק יזרעאל בחטיבת גולני. הקרבות היו מאוד קשים. החיילים הגיעו ממגוון רחב של העם היהודי, חלקם הגיעו ממזרח אירופה, חוו על בשרם את השואה הנוראה, ובדרכם לישראל שהו עוד תקופה ארוכה במחנות מעבר באירופה. החיילים האחרים היו עולים מעדות המזרח, שהגיעו מתרבות שונה ושפה שונה, ולא היה פשוט כל כך לתקשר בין כולם. וזה לא היה פשוט כלל וכלל.. לדאבוננו הרב, הרבה חיילים שלחמו בקרבות בעמק יזרעאל נהרגו. במלחמה זו, כידוע, היו אבידות רבות: כ-6.000 יהודים נהרגו באותה התקופה של מלחמת תש"ח. חיילים וגם אזרחים נפגעו בקרבות הקשים עם האויבים שנלחמו בנו.

לאחר המלחמה סבא שלי עבר שיקום. הוא נפצע במהלך המלחמה מרסיס של רימון בידו, ואושפז תקופה  קצרה יחסית. באחד הקרבות סבא ע"ה עלה על מוקש, וחייו ניצלו בנס גדול וגלוי.  הוא תמיד סיפר, שהיה לו כיבוד הורים מיוחד, באופן שהוא טיפל בהורים שלו לעת זקנתם. הוא זקף את הניסים שהיו לו במלחמות למצוות כיבוד הורים שמאוד הידר בה.

סבא שלי ז"ל היה גם ספורטאי גדול בשחייה. פעם אחת הוא אף עבר בשחייה את הכינרת בהצלחה גדולה.

הקמת משפחה

לאחר שסבי סיים את שירותו הצבאי, הוא מצא מקום עבודה שסיפק עבורו פרנסה בריווח ב"ה. באותה תקופה שלאחר מלחמת השחרור עלתה לארץ הקודש סבתא שלי רחל ז'ל. למעשה הייתה ביניהם הכרות ראשונית בחו"ל. וב"ה, גם היא צלחה את הקשיים שהיו במחנה מעבר בצרפת, היא הגיעה לארץ עם משפחתה, והם היו במחנה עולים עם תנאים מאוד קשים. התקופה הייתה מאד קשה, חלק עצום מהעולים בארץ היו במעברות. מדובר על מבנים שהיו בעצם פחונים, שבחסדי ה' שרדו בחורף ובקיץ בניסים גדולים ועצומים. ה' יתברך הראה את אהבתו והשגחתו על בניו השבים לארצו הקדושה.

לאחר כשלוש שנים אחרי מלחמת השחרור, סבא שלי, יוסף צבי ז"ל, התחתן עם סבתא שלי רחל ז"ל במושב רינתיה ליד פתח תקוה. ההורים של סבתא שלי (רבקה חנינה ואליהו ז"ל) התגוררו במושב זה, והחתונה עצמה גם הייתה במושב רינתיה ברוב שמחה וכבוד. לאחר מכן סבא וסבתא שלי עברו לגור בפתח תקוה ברחוב שטמפר. ומשם לאחר כמה שנים עברו לגור בחיפה. ובסוף חייהם גרו במגדל העמק ושם מנוחתם כבוד.

מימין: סבא יוסף צבי, משמאל: סבתא רחל

סיפור מיוחד על סבא

סבא יוסף צבי ז"ל נולד ממש לתוך אוירה של עזרה לזולת וחסד. בעיר מכנס (מקנס) במרוקו שכנה ישיבתו של הרב רפאל ברוך טולדנו זצ"ל. תפקידו של סבי ז"ל היה ללוות ולשמור על תלמידי הישיבה שיצאו לרחוב מפני הערבים שבעיר שהיו מציקים ליהודים. זאת, כשלסבי בעצמו היו הורים לא בריאים שהוא היה צריך לטפל בהם.

קרובות המשפחות של סבי היו גרות בקירוב מקום, בגטו שנקרא מלאח. יום אחד, בעקבות שמועות שהמון ערבי זועם מתכונן לתקוף את היהודים, אז, בתושייה וביוזמה נדירה, סבי היקר ז"ל עלה על הגג שליד שער המלאח. בהשגחה פרטית הוא ראה שם חביות גדולות על הגג. ברגע שראשוני הפורעים נכנסו לשער, הם חטפו חביות על הראש שסבי ז"ל השליך מהגג על ראשם בעיתוי המתאים. שאר הפורעים נסו על נפשם חזרה לשכונות הערביות. וכך ניצלו חייהם של תושבי המלאח הישן שבמכנס.

סבא יוסף צבי ע"ה, בכוח תעוזתו ואהבתו לארץ הקודש, נלחם את מלחמות העם בשובו מהגלות באומץ ובחירוף נפש וזכה לניסים גלויים. השגחת ה' יתברך הייתה עליו על כל צעד ושעל, בקרבות בהם חבריו נהרגו ובהם הכדורים שרקו מעליו ומסביבו, ניצל סבא היקר וזכה לאות וכבוד על מסירותו, אומץ ליבו ועוז רוחו.

בין הניסים שה' יתברך עשה לסבא ע"ה, שכאן בארץ הקודש הוא נפגש שוב עם קרובת משפחתו, שהפכה להיות רעייתו. בבית הוריה הוא זכה לקבל בית חם ואוהב. במשך השנים עלו גם ילדי אחיו אליהו ז"ל לארץ הקודש. ביתם של סבא וסבתא היה פתוח לרווחה לילדי אחיו היחיד שנישאר בחו"ל, (מאחר והייתה לו קהילה שהוא היה אחראי עליה), הילדים של אחיו קיבלו אהבה, בית, כלכלה וכל צרכיהם, כילדים ללא הורים, וליוו אותם בארץ החדשה והאהובה.

אלו היו סבא שלי וסבתא רחל שליוותה אותו ותמכה בו, ובאהבתו לעמו ,לארצו ולימים גם לתורת ה'.

הקשר לחסידות חב"ד ולרבי

במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים שיחיו, ביניהם זה אבי שיחיה הקטן בין כולם. במהלך חייהם הם חזרו בתשובה בדרך חב"ד, הם זכו לטוס לרבי וקיבלו דולרים לברכה.

באחד הפעמים סבי ביקש מהרבי "לזכות לחתונת הבנים בחייו", והרבי ענה: "בקרוב". סבא זכה לכך ב"ה, בפעם נוספת שסבא היה אצל הרבי, הרבי נתן לסבי בנוסף לדולרים גם כוס של ברכה, וסבי, שהיה עם אהבת ישראל מאוד גדולה, ביקש מהרבי עוד יין כדי לחלק לעוד אנשים מהקהילה. או אז הרבי הוציא בקבוק יין מתחת לשולחנו ואמר לו: "זה בשביל הקהילה". סבי מאוד התרגש, וכשיצא החוצה, חסידים ועיתונאים התקהלו סביבו ופרצו בריקודים. כי חשבו שסבי פתח בית חב"ד.. כי כך היה נהוג, שהרבי נותן בקבוק יין למי שפתח בית חב"ד.

כשהגיעו לגור בחיפה בשכונת קריית אליעזר, הם כבר היו בתשובה בדרך חב"ד. הם מאוד רצו שיהיה בשכונתם בית חב"ד וקהילה משגשגת ופורחת, הם כתבו לרבי ובקשו את ברכתו, שיגיעו שליחים לשכונה. הרבי שלח שליחים נפלאים, ונוצרו קשרים הדוקים ופוריים מאוד בין השליחים החדשים לבין סבי וסבתי ע"ה. הם תמכו מאוד בשליחים של קריית אליעזר, ותרמו כספים לבית חב"ד. הם נידבו את ביתם לשיעורי תורה, שביניהם היה שיעור קבוע בתניא של הרב ראובן דונין ע"ה. סבתא הייתה מארגנת מסיבות שבת לילדים, משפחות התארחו בביתם בשבתות. לסבא היה לב רחום כל כך, שכשראה משפחות נזקקות הוא ארגן לארגן להם תרומות לחגים. בשנותיו האחרונות, למרות שהוא סבל מכאבי רגליים, הוא היה הולך ומכתת רגליו ומתרים אנשים למען המשפחות הנזקקות.

ולסיום נפלא ביותר, בשנותיו האחרונות של סבא ע"ה, הוא זכה ללמוד בכולל תורה ומאוד נהנה מכך.

סבי וסבתי ע"ה זכו להתברך בנכדים שהתחנכו במוסדות חב"ד, היו ב"קבוצה" אצל הרבי ובשליחות. חלקם הקימו כבר משפחות חב"דיות נפלאות ב"ה, וזכו שיש להם נכדה שליחה נפלאה בקייב שבאוקרינה.

הזוית האישית

חני: אני שמחה מאוד שזכיתי לעשות את התיעוד של סבי ע"ה, מכיוון שלא הכרתי אותו בחייו, זכיתי להכירו במעט דרך הסיפורים שהתוודעתי אליהם, בזכות התכנית הנפלאה, ונהניתי מאוד מהדמות המיוחדת האמיצה וטובת הלב של סבי היקר יוסף צבי איטח ע'ה…ת.נ.צ.ב.ה.