מאגר סיפורי מורשת

החיים בטורקייה והעלייה

לארץ

היהודים הגיעו מגירוש ספרד והרוב התיישבו בעיר איסטנבול, וזכו לחופש בלתי מוגבל הוציאו עיתונים בשפת הלדינו פתחו בתי ספר בתי חולים ובתי אבות . שפת הלדינו הייתה השפה שדיברנו בבית , מחוץ לבית השפה הייתה שפה טורקית בלבד. כיום היהודים לא דוברים את שפת הלדינו כמו פעם .

מלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השניה, יהודי טורקיה ניצלו מהשואה שפקדה את יהודי אירופה. בטורקיה, לפי מה שסיפרו המבוגרים, החיים היו מאוד קשים באותה תקופה. אני נולדתי לאחר כמה שנים. הייתי הבת השלישית מבין שני אחים. אני ומשפחתי גרנו בקהילה של יהודים עם אחווה ועזרה הדדית .

משפחתי נהגה לחגוג את החגים היהודים. קיבלנו בגדים חדשים לכבוד החגים. במיוחד בחג השבועות לבשנו בגדים לבנים וחגיגיים והלכנו לבית הכנסת .

בחג הפסח אמי הכינה מאכלים מיוחדים לפסח ואבי היה מכין פיתות מקמח מצה שקראו להן "שמורה" .

בליל סדר פסח היה נהוג שכל אחד סביב השולחן קורא מן ההגדה בשפת הלאדינו ובשפה העברית. אנחנו הילדים ידענו שבמיוחד בפסח אסור לאכול מחוץ לבית בגלל הכשרות. בחו"ל היו קוראים את ההגדה יומיים .

 זוהי ההגדה של פסח שכתובה בשפת הלדינו ובשפה העברית שעוברת כמה דורות במשפחה.

 ההגדה של פסח

תכנית "הקשר הרב דורי" אפשרה לי להיזכר בילדותי. בזמני לא היו גני ילדים כמו פה. בימים שהאימהות היו עסוקות בעבודת הבית, הן היו שולחות את הילדים לשכנה שתשמור עליהם וכך הן היו נעזרות אחת בשנייה .

משחקים בילדות

לאחר בית הספר היינו כל הילדים משחקים ברחוב קלאס, מחבואים וחמש אבנים שנאספו ברחוב . וליהודים לא הייתה פעילות בתנועות נוער. אני הייתי הקטנה מבין שני האחים שלי, כשגדלתי התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי שבטורקיה. זה היה בית ספר מעורב של יהודים וטורקים יחדיו. החברים שלי היו גם יהודים וגם טורקים. אחרי בית הספר העממי למדתי בבית ספר תיכון שגם הוא היה מעורב ביהודים וטורקים יחדיו. רוב החברות שלי היו יהודיות .

העלייה לארץ

הסוכנות היהודית פעלה יחד עם השגרירות הישראלית בכל ישוב כדי שיהודים יעלו לארץ ישראל. אחי עלה ארצה לבד על מנת להתגייס, כיוון שלא רצה לשרת בצבא הטורקי. בטורקיה כולם היו מתגייסים. בצבא הטורקי משרתים במשך שנתיים והחופשה הראשונה ניתנת לאחר שנת שירות אחת לעומת בישראל שבה החופש ניתן כבר בשבוע הראשון. אחי עלה לארץ עם קבוצה של צעירים שעלו יחדיו. הוא התגייס לצה"ל ומאחר שעשה עלייה לבד הוא התגורר אצל הדודים עד העלייה שלנו.

בשנת 1965 הודיעו לי שעולים לפלסטינה ( כך קראו פעם לארץ ישראל ). כשאני עליתי ארצה הייתי בת 17. בתקופה ההיא היה מותר לעלות עם כל התכולה של הבית ולא כמו העולים הראשונים שעלו רק עם מזוודות בודדות. ולכן קראו לעלייה שלנו "עליית המפונקים".

אחרי כל ההכנות ופרידה מהחברות והמשפחה שנשארה שם הפלגנו באוניה במשך 7 ימים עד לנמל חיפה. באוניה היה רב שדאג לכשרות ובישולים תחת השגחתו בלבד.

בערב שבת היה קידוש וארוחת ערב מאוד מרגשת, קיבצו את כל העולים החדשים לקבוצה אחת באוניה כך שכולם יהיו יחדיו באוניה. בהגיענו אל נמל חיפה עלו אנשי הסוכנות היהודית לאונייה והתחילו לרשום את כל שמות העולים. הם נתנו לנו תעודת עולה, שהיא תעודת זהות זמנית עד לקבלת תעודת זהות קבועה. באותה הזדמנות עיברתו לעולים את השמות שלהם. שמי למשל היה בקי ועברתו לי אותו לרבקה.

ירדנו מהאוניה בהתרגשות להגיע אל ארץ היהודים. בארץ פגשתי משפחה שלא הכרתי קודם לכן, הם באו לקבל את פנינו וכך גם אחי שכבר היה בארץ. אחיה של אמי לקח אותנו לביתו עד שקיבלנו דירת שיכון. הסוכנות הביאה לנו מיטות מברזל ומזרונים מקש וגם פתיליה עד שהגיע החשמל.

עם הזמן הגיעו החפצים מהבית שלנו כמו למשל: המקרר, מכונת הכביסה ושטיחים. סיפרו לנו שעד אז לא היה מקרר עם חשמל אלא רק בעזרת קרח שהיו צריכים לקנות כל יום מחדש ולהכניס למקרר כדי לשמור על המאכלים בקירור. גרנו במחנות עולים שהיו בנויים מאוהלים עם שירותים מחוץ לבית בלי מים חמים. בקיצור חיים לא קלים.

הקיבוץ (אולפן)

לאחר כמה חודשים בארץ הגעתי לקיבוץ משמר העמק לאולפן ללמוד את השפה העברית, למדנו לקרוא ולכתוב. המעבר לקיבוץ לא היה קל. זו הייתה פעם ראשונה שבה הייתי לבד ללא משפחתי. היו צעירים מכל הארצות שעלו כעולים חדשים (רומניה ,פולין, אנגליה, מרוקו ,צרפת  וכו') שגם הם לא ידעו לדבר עברית  בעזרת המורות והמורים  מהר מאוד  למדנו לקרוא ולכתוב את השפה העברית .

החוויה מהקיבוץ

כשהייתי בקיבוץ עבדנו בפרדס. קטפנו פירות הדר, נהנו לקטוף את הפירות וגם לאכול אותם בזמן ההפסקה . עבדתי במטבח,  בחדר האוכל וגם בבתי הילדים. העבודה בבתי הילדים הייתה העבודה האהובה עליי. בבתי הילדים היתה לינה נפרדת מההורים. עם הזמן ממש אהבתי את החיים בקיבוץ. בטיולים למדתי להכיר את ארץ ישראל, אני זוכרת את התקופה הזו כאחד התקופות היפות של חיי.

מלחמת ששת הימים

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שנמשכה שישה ימים ולכן נקראה כך. אני זוכרת את האזעקות ואת הירידות למקלטים בפחד ואיך חיכינו לצופר ההרגעה. הרדיו תמיד היה דלוק כדי לשמוע את החדשות, אז לא הייתה טלוויזיה באף בית,לא טלפון ולא מחשב.

עברנו הרבה מלחמות:

כמו מלחמת ששת הימים , יום כיפור, מלחמת לבנון (שלום הגליל) ומלחמת המפרץ. אני התחתנתי בשנת 1967 בקריית מוצקין. נולדו לי שני בנים שקוראים להם אלי ואבישי . יש לי חמישה נכדים מקסימים: הנכד הבכור אחרי צבא וממשיך ללמוד באוניברסיטה, נכדתי בת 17 לפני צבא ורוצה ללמוד עריכת דין .

מתנות שהיו מקבלים אז לחתונה

אז רוב החתונות לא היו מתקיימות באולם כמו היום .בדרך כלל בחצרות הבתים. אז שלא כמו היום היו מביאים מתנות לחתונה כמו: מכשיר לסודה (קראו לו סיפולוקס) , מגהץ חשמלי שבשביל השימוש בו היו צריכים להדליק פחם כמו מנגל ולהעביר למגהץ ואז לגהץ את הבגדים. היה קורה שחתיכת פחם הייתה נופלת ושורפת את הבגד . היו מביאים דברים שמשתמשים בבית לדוגמא : כלי בית, צלחות, סט כוסות, סכום, מפות שולחן וכו'…

תמונה סט קפה 

סט קפה זה הגיע מטורקיה, זו מתנה שקבלו הורי בחתונתם, בטורקיה. סט זה, עבר אליי אחרי פטירתם

התפתחות הטכנולוגיה

היום הכל נעשה בטכנולוגיה, אז לא היו אמצעים טכנולוגים כמו מחשבים. כשהיינו הולכים לקופת חולים לבדיקת רופא, היינו באים עם פנקס אדום. כל חודש היה בול של אותו החודש שהיינו מדביקים על הפנקס ובאים איתו לקופת חולים. היום בלחיצת כפתור מחשב כל הפרטים מופיעים על המסך ואילו אז הכל היה בקלסרים.

תודה , ללהב"ה ולכל הצוות על התמיכה הרבה. חוויה נפלאה עברתי כשהשתתפתי בתוכנית  "הקשר הרב דורי ".

העשרה

שגרירות: "היא הרמה הגבוהה ביותר של נציגות דיפלומטית של מדינה אחת בשטחה הריבוני של השנייה. בהתאם לכך, השגריר שהוא המנהל של השגרירות, הוא בעל הדרגה הגבוהה ביותר של נציג דיפלומטי. קיום שגרירות מהווה הכרה מלאה במדינה המארחת. תפקידיה של השגרירות כוללים לרוב: טיפול בנושאים מדיניים וצבאיים המשותפים לשתי המדינות, עידוד קשרי תרבות וחברה בין המדינות פתרון בעיות בקשרי המסחר בין המדינות, סיוע לאזרחי המדינה שנקלעים למצוקה, טיפול בבקשות להיכנס למדינה המיוצגת על ידי השגרירות (אשרות שהייה). שטחה של השגרירות שייך טריטוריאלית למדינה שבה היא נמצאת ולא למדינה שאותה היא מייצגת. עם זאת, לנציגות דיפלומטית יש חסינות דיפלומטית, ולכן לא ניתן להיכנס לשטח השגרירות ללא היתר, אך עובדיה הדיפלומטים כפופים לחוקי המדינה בה היא נמצאת". ויקיפדיה.

תשע"ה