מאגר סיפורי מורשת

קורות חיי בעירק

נולדתי בשכונה מעורבת של יהודים וערבים, בעיר בגדאד, עיר הבירה של עיראק. בגיל מאוד צעיר בערך 5 או 6 ההורים שלי שלחו אותי ללמוד בחדר (חדר זהו מקום שבדרך כלל לומדים בו תנ"ך), לימדו אותי לקרוא מהתנ"ך ואחר כך הכריחו אותנו ללמוד בעל- פה. למשל: אותי לימדו  את השיר "אשת חיל מי ימצא". זהו שיר מתוך ספר משלי בפרק האחרון של הספר. בדרך כלל היה בכל בית יהודי קידוש ביום שישי ושרו את השיר הזה.

מי שלא למד קיבל מכות עם סרגל בישבן. בדרך לחדר מהבית היה מרחק ממש גדול, בערך קילומטר והייתי הולך לבד. באחד הימים בדרכי לחדר ראיתי מצעד של המוסלמים לכבוד חג העשוראא (זהו חג שהמוסלמים השייעים היו מרביצים לעצמם עד זוב דם), כשראיתי את המצעד נבהלתי וחזרתי הביתה בוכה מפחד כי ראיתי הרבה דם.

בגיל יותר מבוגר בערך 7-8 ההורים שלי העבירו אותי מהחדר לבית ספר אליינס (בית ספר רגיל), ואחרי הלימודים הייתי הולך לקחת לאבא שלי ארוחת צהרים לעבודה(הייתה לו עגלת- דוכן למוצרי תפירה).

העלייה לארץ

בסוף 1949 החליטו הורי לעלות לארץ ישראל כי הערבים התחילו להתעלל ביהודים על ידי התקפות למיניהם. זו הייתה החלטה משפחתית לעלות לארץ, והתחלנו להתארגן לעלייה. מכיוון שלא היה אפשר לעלות ישירות מעירק לישראל היינו צריכים לעבור דרך פרס(איראן). היינו צריכים להוציא פספורט פרסי כדי שתהיה לנו כניסה לפרס.

בשנת 1950 פתאום אני רואה שהורי אורזים כל מיני דברים לנסיעה לפרס ואחר כך לישראל. באחד הימים בתחילת 1950 (בערך אפריל), הורי הזמינו 2 עגלות עם סוסים כי הרחוב היה מאוד צר ולא יכלו להיכנס עם רכבים לרחוב. העמסנו דברים חיוניים מכיון שאי אפשר היה לקחת הרבה דברים. יצאנו לדרך מבגדד לפרס, אחרי כמה קילומטרים עברנו לאוטובוס עם כמה משפחות. בערך  20 ק"מ לפני טהראן, נהג האוטובוס ניסה לעקוף חמור עם עגלה מימין והתהפך. מספר אנשים נפצעו קל. טיפלו בפצועים קל וחיכינו 4-6 שעות לאוטובוס חדש, ואז התעורר ויכוח על מחיר הנסיעה. אחרי שעה נגמר הויכוח ושילמנו לו מה שהוא ביקש.

אחר כך נסענו שעתיים עד שהגענו לטהראן ושם היה מקום כמו מחנה שארגנו היהודים בכדי לעלות לארץ ישראל. נשארנו שם בערך חודש כדי שיארגנו לנו את כל הפרוצדורה לעלות לארץ ישראל, כשהגיע הזמן לעלות לישראל אמרו לנו שאסור לנו לקחת שום דבר חוץ מהבגדים שעלינו ואז כל אחד מהמשפחה לבש כמה שיותר בגדים אפילו מזוודה היה אסור לקחת. ואז לקחו אותנו לשדה התעופה והעלו אותנו על המטוס שהביא אותנו לישראל. והגענו לארץ ישראל.

הילדות במעברה

בשנת 1950 בערך בט"ו בשבט הגענו לארץ ולקחו אותנו למחנה שער עליה שנמצא קרוב לחיפה. ואחרי תקופה של חודש או חודשיים התברר לנו שיש לנו דוד בירושלים והמליצו לנו להגיע למעברת תלפיות בירושלים. זו הייתה תקופה של חורף במעברה, ירד מבול ולילה אחד נקרע האוהל שגרנו בו באמצע, ומזל שאוהל על ידינו גר סבא שלי שכולנו התאספנו באוהל של סבא שלי. אחרי 3 שנים במעברה, בגלל שהייתי שובב הורי החליטו לקחת אותי לקיבוץ.

החיים בקיבוץ

בשנת 1953 לקחו לתנועת נוער וצירפו אותנו לקיבוץ כפר מסריק. אספו ילדים מכל מקום בארץ, ועשו מאיתנו קבוצה שקראו לה ארז, בשביל ללמוד חילקו אותנו לשתי כיתות שמחולקות לפי רמות ולמדנו לפי נושאים. לא הייתה מערכת שעות מסודרת. הלימודים התקיימו על פי החלטת המדריכים: פעם בבוקר פעם בערב. כשלא למדנו היינו עובדים בחקלאות. היינו יוצאים לטיולים בכל מיני מקומות בארץ.

כשהיינו יותר מבוגרים בגילאי 15-16, החליטו לקחת אותנו לשירות גדנ"ע בבאר אורה שזה קרוב לאילת וביום הראשון אחרי שאכלנו ארוחת ערב פינינו את השולחנות והתחלנו להשתולל היות והתקרה והמנורות היו נמוכות, ניסינו  לראות מי מצליח לגעת עם הראש במנורה. באחת הפעמים החלקתי  ושברתי את יד שמאל. לקחו אותי לרופא באילת והוא ניסה להחזיר את השבר ולא הצליח ולכן וחזרנו בחזרה לבאר אורה. כל הלילה לא יכולתי לישון מרוב כאבים ואפילו שנתנו לי כדורים נגד כאבים. למחרת בבוקר הטיסו אותי מאילת לשדה תעופה בלוד ומשם לקחו אותי לתל השומר ושם גיבסו לי את היד ונשארתי שם כמה ימים. חזרתי לקיבוץ וחיכיתי לכל הקבוצה שתחזור מהגדנ"ע.

בקיבוץ נתנו לנו יותר אחריות כמו לנהוג על טרקטורים לעבוד בדייג ודברים יותר רציניים. בערך בגיל 17 העבירו חלק מהקבוצה להשלים את קיבוץ ברקאי כי היה חסר להם כוח עבודה וחברי קיבוץ כי הקיבוץ היה קיבוץ צעיר. אחרי חצי שנה בערך לא התאקלמתי ועזבתי את הקיבוץ. חזרתי לירושלים להורים, ובתקופה שהייתי בקיבוץ עזבו ההורים את המעברה ועברו לשיכון בשכונת קטמון ו'. עד הגיוס לצבא עבדתי בבית חרושת פרידמן ליצור תנורים. התגייסתי לצבא ההגנה לישראל לחטיבת גולני בגדוד שתיים עשרה.

בצבא

אספו קבוצה ממנה עשו מחלקת ספורטאים שתשתתף באליפות צה"ל לריצת 15 ק"מ ולכן  עשינו טירונות מקוצרת. התחלנו להתאמן לתחרות ריצה. כל יום היינו רצים חצי יום מרחק שבין 5- 15 ק"מ  ושאר היום היינו מתאמנים. כשגמרנו טירונות לקחו אותנו, המחלקה של הספורטאים, לקורס מפקדי כיתות בג'וערה שזה נמצא ליד קיבוץ עין השופט. עברנו את הקורס במשך 5 חודשים וכשסיימנו החזירו כל אחד לגדוד שלו- ושם התחלנו להדריך טירונים חדשים. בהמשך היינו יוצאים לפעולות מבצעיות כמו שמירה על הגבול הצפוני הסורי או הגבול המזרחי עם ירדן, מידי פעם היינו עוברים אימוני קיץ או חורף תלוי בתקופה. כך היה עד השחרור.

הזוית האישית

סבא אהרון בקשי מספר לאיתי את סיפורי ילדותו, עלייתו מבגדאד וחוויותיו בקיבוץ ובצבא.