מאגר סיפורי מורשת

אנחנו רחל ויהודה קליין, ליאם קורא לנו סבא וסבתא וכך גם מרגיש כלפינו, אנחנו הדודים שלו מצד אמו.

לליאם יש סבא וסבתא ברוצ'סטר ארה"ב שהוא מתראה איתם מדי זמן. אנחנו לגביו הסבא והסבתא שלו מצד אמו שנמצאים אתו בארץ. ליאם אחיו והוריו מגיעים אלינו לקבוץ מדי יום שישי לארוחת שישי , הוא ומשפחתו שותפים אתנו בכל החגים השמחות והאירועים המשפחתיים.

אמו של ליאם גדלה בארה"ב וכשהתבגרה עודדנו אותה לחזור לארץ ולשרת בצה"ל. כך היה גם עם אחיה שחזר לשרת בצה"ל בתום לימודיו. במשך שירותה הצבאי הכירה ליאור, אימו של ליאם את גילי, טייס בחיל האוויר, הם התחתנו, הולידו את ליאם ואת שני אחיו. שמחנו שליאם פנה אלינו לייצג את הסבים שלו לקשר הרב דורי.

אז בואו נתחיל מההתחלה:

סבתא רבתא שלי מאשה באגנר-פישר וסבא רבא שלי מקס פישר ז"ל נולדו בפולין. שנייהם היו ניצולי שואה. סבתא רבתא מאשה שהייתה בגיל 15 שהתחילה מלחמת העולם השנייה לקחה חלק במרד גיטו ורשה בתור קשרית שהעבירה ידיעות בין מפקדי המרד מרדכי אנילביץ' וצביה לובטקין. לאחר מרד גיטו ורשה, סבתא רבתא מאשה נלקחה למחנה מאידנק ומשם הועברה למחנה טרבלינקה ומשם לאחר כמה חודשים הועברה לאושוויץ.

השאלה שלי היא איך היא שרדה שלושה מחנות והצליחה לעלות לארץ ישראל?

בסוף המלחמה, סבתא מאשה אספה חמישים ילדים יתומים ועלתה איתם לארץ ישראל. בארץ ישראל, פגשה תוך התרגשות רבה את צביה לובטקין שהייתה ה"אלוהים" שלה בגטו ורשה ובעזרתה הגיעה לקיבוץ דפנה בגליל העליון שם פגשה את סבא רבא מקס. הם התחתנו, להם נולדו שני ילדים, דודה רבא רחל ובהמשך אחיה סבא אבי.

סבא רבא מקס

בסיפור בריחה מפואר, הצליח להימלט מפולין יחד עם חברה (חווקה ז"ל). הם הלכו ברגל, גנבו גבולות, הסתתרו מפני הנאצים, הוסגרו על ידי משתפי פעולה, הצליחו להימלט גם משם. עברו דרך סלובקיה, הונגריה, ולבסוף לרומניה ודרך נמל קונסטנסה עלו לאונייה "בולבול", אחת משלוש אוניות מעפילים (בולבול מפרומה ומרינה) אתה המשיכו עד נמל קושטא בטורקיה ובהמשך ברכבת משא דרך כל טורקיה, לסוריה, לבנון ולחיפה. מחיפה הגיעו למחנה המעפילים בעתלית, שהו שם כמה שבועות. משם נפרדו דרכיהם, חווקה המשיכה לקיבוץ יגור ומקס הגיע לקיבוץ דפנה שם פגש את אהבת חייו, מאשה.

האם אני רוצה לספר את סיפור האהבה הנכזבת של סבא רבא מקס שיכלה לבטל את קיומי?

סיפור שסיפרה חווקה, אמא שלי:

"כמה שבועות לאחר שנפרדו דרכינו הגיע אלי מקס ליגור ואמר לי שהוא רוצה להכיר לי את חברתו החדשה מאשה. בפתח ביתי עמדה בחורה צעירה, נמוכה. אמרתי למקס: "אני מכירה את הבחורה הזו". מקס לא הבין אותי,  מאשה לא הכירה אותי. סיפרתי למאשה ומקס שלפני יציאתי לדרך מוארשה לבריחה הגדולה פניתי לצביה לובטקין ואמרתי לה שיש לי נעלים חדשות שלוחצות לי,איתן לא אוכל להמשיך בדרך. צביה אמרה לי שאחכה רגע, קראה לנערה שהייתה בערך בגובה שלי ושאלה אותה אם תסכים להחליף איתי את הנעליים ? הנערה הסכימה ללא היסוס. עם הנעלים של הנערה עשיתי את כל חודשי הבריחה שלי עם אלפי הקילומטרים, איתן "גנבתי גבולות" יחד עם מקס. מאשה היתה הנערה שהחליפה איתי את הנעליים".

סבתא רחל מספרת:

"בגיל 3, עזבנו את קיבוץ דפנה."

ליאם: למה עזבתם?

סבתא: "לאמא שלי הייתה דודה באמריקה והיא הייתה שולחת כל פעם בגדים יפים והיה צריך למסור את הבגדים למחסן כי אז היה אסור להחזיק רכוש פרטי. הייתה שמלה יפה שאמא שלי החליטה לשמור ולהלביש אותי בה. ראו כולם והחליטו לנזוף בה. אמא נעלבה והחליטה לעזוב את הקיבוץ. את רוב חיי חייתי בגבעתיים ושם נולדה גם ליאור אמא של ליאם.

למדתי בסימינר למורות ולגננות והגענו לקיבוץ "גבעת חיים מאוחד". שם אני גרה היום-לשירות לאומי שם הכרתי את בעלי הראשון חיים מזור ז"ל. התחתנו ולנו נולדו שני ילדים, גלית וליאור.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים וחיים נהרג במלחמה. גלית הייתה בת ארבע וחצי וליאור בו שנה וחצי. בקיבוץ הייתה לינה משותפת – הילדים גרו בבתי ילדים בלי ההורים! בשעת הצהרים הייתה "שעת אהבה" שעה בו הורשו ההורים לבקר את הילדים בבית הילדים. הילדים נפגשו עם ההורים רק כארבע שעות אחר הצהריים. בין השעות ארבע אחרי הצהריים לשמונה בערב היה בילוי משותף של ההורים והילדים בבית הילדים.

גלית בתי הייתה פחדנית נוראית. גלית הייתה בוכה ובורחת בלילה מבית הילדים ו"שומרת הלילה" ורצה בחושך, בגשם בסערה וברוח ישר לביתנו. הייתי לוקחת את גלית באמצע הלילה ומחזירה אותה לבית הילדים, הייתי גננת מוערכת ומחויבת להחלטות הקיבוץ. גלית לא סולחת לי עד היום!"

רחל ממשיכה ומספרת לי על הכרותה עם יהודה: "יהודה שהיה שכן שלי חזר מהמלחמה אחרי חצי שנה של שירות מילואים בצנחנים. הוא היה עלם חמודות וצעיר ממני בשנים ועזר לי רבות. יהודה היה משחק עם הילדים אחה"צ, מקלח אותם משכיב אותם לישון בבית הילדים וכל זה למה ? כי הוא פשוט התחיל להתאהב בי. מצאתי חן בעיניו, הייתי רזה ויפה מאד, אבל גם עצובה מאד. ליהודה היתה הרבה סבלנות לחכות שגם אני אתאהב בו וזה קרה! אחרי 7 שנים (כמו יעקב אבינו שעבד את רחל) החלטנו להתחתן. זו הייתה חתונה מאד מרגשת, על הדשא שבביתנו, עם המצנח מהצנחנים שהחליף חופה.

אני, שרציתי להיות עוד יותר יפה אפילו… ראיתי בצבע השזוף את התגלמות היופי, כבת לזוג פולנים, לא ניחנתי בתכונות שיזוף טבעיות. ביקשתי מיהודה שיסע עד ים המלח ויביא לי מי ים המלח כדי שאוכל להשתזף לכבוד האירוע הגדול. אמא של ליאם הייתה בת 9 בחתונתנו.  משפחתנו התרחבה וגדלה והיום יש לנו 11 נכדים.

הזוית האישית

אנחנו רחל ויהודה קליין, ליאם קורא לנו סבא וסבתא וכך גם מרגיש כלפינו, אנחנו הדודים שלו מצד אמו. שמחנו שליאם פנה אלינו לייצג את הסבים שלו לקשר הרב דורי. הגענו לפה לספר לכם על סיפור חתונתנו וכמה סודות שליאם גילה רק עכשיו.