מאגר סיפורי מורשת

חיינו ברמת חיים גבוהה וטובה, הייתה לנו עוזרת ערביה בבית והיא סייעה לנו. אבא שלי היה מארח אנשים בביתו. אבי היה מתעסק בעסק גדול הקשור לכל אספקת המכירה במשך החגים, היינו מארחים אנשים במצב כלכלי נמוך שאין להם אמצעים לחגוג את החגים. אחרי סוף חג היינו חוגגים בפרדסים (גני עצים).

גרתי בעיר בני מלאל בהר צפון בעיר עצמה חיו 8 מיליון אנשים, במרוקו היה מנדט צרפתי מ 1912-1956 אחרי המהומות במרוקו הצרפתים נתנו להם את השלטון. בזמן הזה השלטון הצרפתי הבריחו את מלך מרוקו עד שהשלטון התיישב הצרפתים והערבים רצו לפגוע בו. אז החלטנו לעזוב את מרוקו.

עליתי לארץ בתאריך 16/4/1956, היהודים סדרו לנו הכל בשעה 12:00 בלילה. הגענו לנמל חיפה בשעה 1:00 בלילה, התחילו לפזר אותנו בלי לדעת לאן, אותנו שמו באשקלון בצריף מפח. זה היה השלב הראשון, במקום הזה התנאים היו קשים, קיבלנו מזרנים מקש ושמיכות אפורות מהסוכנות, לא היו שום אמצעים לחיות. היינו מקבלים מנות פעם בשבוע: 3 מנות של דג בקלה, לחם ומרגרינה. היינו בצריפים שבוע ימים עד כדי כך שרצית לחזור למרוקו.

אחד הסוכנים סידר לנו מקום באחד הקיבוצים, קיבוץ גניגר, אני ואחי היינו ביחד בקיבוץ ואמי נשלחה לאחד מבני משפחתה. בבוקר היינו הולכים לאולפן ללמוד עברית ומשעה 15:00-18:00 עבדנו בשדה בחקלאות בגינות, וקטיף פירות. היינו קבוצה עולים ממרוקו כולם מגיל 15-18 בגילנו בערך, היתה לנו תורנות פעם בשבוע לעבוד במטבח (שטיפת כלים, שטיפת רצפה) 4 נערים היינו, בחדר אחד.

בשעה 23:00-22:00 היינו עושים קומזיץ ויום אחד הלכנו בשדות וגילינו שדה גדול של ארטישוק. יום אחד חברת הקיבוץ הזמינו אותנו לשיחה לצד הגחלים והמדורות, עד שבסוף גילנו להם את הסוד, וסיפרנו להם מה זה ארטישוק ואז התחלו לגדל את הארטישוק ולמכור את זה. כל ערב היינו יוצאים לרקוד הורה. אחרי התורנות במטבח שאלנו איזה עיר הכי קרובה לקיבוץ ואמרו לנו העיר עפולה (המרחק מהקיבוץ 15ק"מ), פעמיים בשבוע היינו יוצאים לכיוון עפולה וחוזרים בלילה.

אחרי שלמדתי עברית עזבתי את הקיבוץ לאזור באר שבע שם קיבלנו בית קטן (1.5 חדר) עם שירותים מחוץ לבית, היה לנו מאוד קשה. ב-5 בבוקר בכל בוקר הייתי יוצאת לעבודה בשדה כותנה לקטוף כותנה עם שק גדול תלוי על הצוואר. הרווח שלנו היה לפי הכמות שאנחנו היינו קוטפים והיינו חוזרים ב11 בלילה. בערב נפגשנו עם צעירים אחרים מב"ש רוקדים, מדברים ושרים ומספרים סיפורים על העלייה לארץ.

חוץ מזה שלוש פעמים בשבוע הייתי הולכת ללמוד תפירה במועדון והייתי עוזרת לקשישה. כל זה נמשך במשך שנה, בגיל 17 שלחו לי צו גיוס עברתי את צו הגיוס במשך 3 חודשים. נרשמתי לבית ספר לאחיות (בעמק יזרעאל עפולה). במשך הלימודים הייתי בפנימייה לבית ספר לאחיות במשך 3 שנים. אחרי הלימודים עברתי למעוז ציון (קסטל-ירושלים) לעבוד כאחות של היישוב במשך שנתיים, הייתי מקימה קבוצות של נערות במצוקה והדרכתי אותן ליחסי חברה. הייתי גרה לבד והייתי בתורנות של 24 שעות, גרה בצריפון עם שירותים בחוץ, המצב היה מאוד קשה. הייתי מחממת מים על פתיליה והייתי מתרחצת בגיגית.

יום אחד בשעה 2 בלילה קראו לי במצב חרום כדי ללכת לטפל באישה ולשלוח אותה לבית חולים. בחזרה מביקור הבית היה גשם שוטף וקר ורץ זאב ותפס לי את המעיל מאחורה אז מה שעשיתי זה לזרוק את המעיל ובזמן הזה הייתי בהריון בחודש הרביעי, הגעתי הביתה וקיבלתי שטף ומשם הלכתי לבית החולים-שערי צדק בירושלים במשך 4 חודשים.

אחרי שנתיים עברתי לבאר שבע, הייתי בבאר שבע 3 שנים ועבדתי שמה בתור אחות קהילתית. ובשנת 1964 עברתי לנתניה. בשנת 1990 עבדתי במרפאה אזורית נתניה כאחות וקיבלנו את העלייה של האתיופים שהייתה העלייה הכי גדולה, הם היו עם הרבה בעיות: כלכליות, מחלות זיהומיות, נפשיות. בזמן הזה עבדתי במחלקת ילדים ובמקרה היה לי תינוק בן המטופלים וגילינו אצלו סכרת נעורים והיינו צריכים לטפל בו ולהזריק לו פעמיים ביום. וגם להדריך את המשפחה בכלכלה שלו. עם זאת המשפחה הייתה במצוקה בקשר לכסף אז פניתי לכל מיני גורמים להתנדב להביא להם מזון פעמיים בשבוע כולל ירקות, בשרים ופחמימות.

הייתי משיגה להם בגדים מכל מיני תורמים והמשכתי לעקוב אחרי זה עד שהילד נכנס לגן. בזמן שהוא היה בגן הייתי מבקרת כל בוקר ומזריקה לו את  האינסולין (חומר נגד סכרת) כשהגיע לכיתה א' עדיין הייתי ממשיכה בזה עד שהגיע לכיתה ד, בכיתה ד' הדרכתי אותו איך להזריק לעצמו במרפאה. הקשר נמשך עד סיום הלימודים שלו, במשך כל התקופה שהייתי מטפלת בו הוא היה נמצא במעקב בבית חולים בלינסון במרפאה לסכרת. היה לי קשר הדוק עם אחות המרפאה לסכרת כדי להמשיך את טיפולו. הילד התגייס לצבא והיה איתי בקשר. והמשכנו את העבודה.

תשע"ו