מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי אמיר, השתתפתי בתכנית בעבר עם רותם והשנה אני משתתף שוב בתכנית עם אמיר. כאשר נפגשתי עם אחותך רותם, בתכנית: "הקשר הרב דורי" סיפרתי על שנות ילדותי. בסיפורי תעדתי תקופה עד לגמר תקופת מלחמת העצמאות. היום יחד איתך, אני ממשיך ומספר לך את סיפור תקופת הנעורים שלי.

קישור לסיפורי הקודם: ילדותי בתל אביב בימים של הקמת המדינה

אני כבר בכיתה ז'- זה מקביל לכיתה ראשונה, אך אז לא הייתה הפרדה כזו. החיים חזרו למסלולם: בית הספר לפני הצהריים, אחר כך שיעורים ומיד החוצה "לשכונה". כך קראנו למשחקים עם החברים מחוץ לבית. וכמובן- הרבה פעולות ב"השומר הצעיר", תנועת הנוער שהייתה מאוד מקובלת אז.

והיה גם הזמן שהקדשתי לנגינה. וזה מזכיר לי ששכחתי משהו מתקופת הילדות, שלא סיפרתי לאחותך.

בכיתה א' התחלתי- כמו כולם- ללמוד לנגן בחלילית. אבל בהמשך התקדמתי יותר ולמדתי בקונסרבטוריון למוזיקה, גם על אלט וגם על טנור (שאלו חליליות גדולות יותר). לאחר 4 שנים סיימתי שם והתחלתי לנגן על פסנתר. לא היה לנו פסנתר בבית, אז הייתי הולך אחה"צ לבית הספר להתאמן, וכדי להתאמן יותר עשיתי מקרטון לוח מקשי פסנתר ותרגלתי את האצבעות.

ומשהו נוסף ששכחתי, בכיתה א' הייתי תלמיד מצטיין אז הקפיצו אותי לג', לכן במבחני חנ"ג תמיד הייתי מצטיין כי הייתי צעיר יותר מחבריי ורציתי להשתוות להם.

בתקופה הזו שאחר מלחמת העצמאות היה צנע בארץ, קיבלנו תלושים לקניית מזון בהקצבה: סוכר, שמן, קמח, ביצים, בשר, ירקות ופירות. סיפרתי כבר לאחותך שברעננה חיו סבתא וסבא שלי, אצלם הייתי מבלה כל חופש אפשרי. לפרנסתם הם גידלו עופות לביצים. הייתי נוסע אליהם – עד היום אני זוכר את האוטובוס "אגד" שהיה בצבע חום שאיתו הייתי נוסע – כדי להביא מסבא וסבתא ביצים ותרנגולות (דבר שהיה לא חוקי).

והתחלנו לטייל בארץ. זכור לי טיול גדול בגליל, ממקורות נחל דן, אגם החולה – שעדיין היה קיים לפני שיבשו אותו – האריה השואג בתל חי והטנק הסורי שנותר בכניסה לדגניה.

באמצע שנה זו – 1949 – סיימתי את בית הספר היסודי, כיתה ח' (לא הייתה אז חטיבת בייניים) והגעתי ליום הבר מצווה שלי. אז קיבלתי כמתנה את המצלמה הראשונה שלי ומיהרתי להצטלם מניח תפילין. רק שכחתי ללבוש חולצה. את מסיבת הבר מצווה שלי חגגנו על הגג של ביתנו בכיכר מסריק 13.

בסוף שנה זו התחלתי ללמוד בגימנסיה: "תיכון חדש" – כך קוראים לה. אחד הזכרונות שיש לי מהלימודים קשור ללימודי חשבון או מתמטיקה – כפי שקראו למקצוע. הצורך לחשב פעולות של כפל, חילוק, חזקה, שורשים – לא היה לנו מחשב לזה. השתמשנו בחוברת מודפסת שנקראת: "לוח לוגריתמים" ובעזרת טבלאות שבחוברת יכולנו לחשב את התוצאות.

בגלל חברים עזבתי את "השומר הצעיר" ועברתי ל"תנועה המאוחדת". המשכנו לטייל בארץ, יצאנו למחנה צופים וגם הייתה לי חברה.

בשנת 1950 ירד שלג בתל אביב. בתמונה זו "השכונה" שלנו: כיכר מסריק וכאן אני ובן דודי אמל'ה.

בן דודי גדול ממני בשלושה חודשים והוא גר בבית של הוריו בקומה השנייה, אותו הבית בו אני והוריי ואחותי רותי גרים בקומה השלישית. כל ילדותנו, מרגע לידתי ועד שהתגייסתי (דצמבר 1953) היינו משולבים זה בזה. גם לתנועת הנוער הלכנו יחד.

ועוד אירוע מיוחד וחשוב קרה לנו בשנת 1950. הגיע מכתב מפולין (עד היום אני זוכר את המעטפה הכחולה שהייתה מכוסה בהרבה בולים): שרידי המשפחה של אבי, שנותרו בחיים לאחר השואה. שרדו הדוד שלי מרדכי, שאשתו וילדיו נספו. הדוד שלי אברהם, שגם אשתו וילדיו נספו והדודה שלי קרולה ובעלה לייבק וביתם בתייה – שנולדה בזמן המלחמה.

טילנו הרבה, גם במסגרת התנועה המאוחדת וגם באופן עצמאי. יצאנו ששה חברים וחברות לטיול טרמפים לירושלים. בירושלים נותרו עוד פצעי המלחמה, כמו הבית ברחוב בן יהודה שנפגע ממשאית חומר נפץ שהתפוצצה לידו. כמו שטח ההפקר וכנסיית נוטרדאם הפגועה. והיינו גם בהר הרצל, שם התחילו להכין את מקום קבורתו וקברו של הרצל – לקראת העלאת עצמותיו ארצה.

דוד אברהם נישא לדודה נעמי ועברו לחיות עם סבא וסבתא שלי ברעננה והשתלבו בגידול העופות לביצים. הדוד מרדכי הגיע לת"א, נשא לאישה את דודה חנה וניסה לפתוח בית מלאכה לאופניים. הוא הרכיב מצינורות מים מסגרת לאופניים ובנה עבורי אופניים. אלה היו אופניי הראשונות. איתם רכבתי כל יום לתיכון חדש. את האופניים הכבדים היה קשה להעלות כל יום לקומה שלישית – שבה גרנו. אז הן נשארו למטה בחדר המדרגות ויום אחד נגנבו. לאחר כמה חודשים קיבלתי הודעה מהמשטרה שמצאו אותן והן בפתח תקווה, מסתבר שמצאו רק את המסגרת. סחבתי אותה מפתח לת"א ברגל וזה היה כבד מאוד.

בשנת 1951 – אני בן 15 – קניתי אקורדיון. ומאז אקורדיון מלווה אותי בכל שנות חיי. למדתי לנגן לבד, כי הרי על פסנתר ידעתי לנגן ולימודי מוזיקה עברתי עוד בקונסרוטוריון, בו למדתי לנגן בחלילית.

המשכתי כרגיל לבלות את החופשות ברעננה, אצל סבתא וסבא שלי והתרנגולות, אך יותר זמן הייתי בתנועה המאוחדת. יצאנו המון לטיולים: לנגב לגליל ולראשונה יצאתי למחנה עבודה בקיבוץ.

אהבנו מאוד לצאת לשייט בירקון אך הכי הכי אהבנו לטייל. עם עוד 3 חברים – ברגל – מת"א אל מקורות הירקון ממזרח לראש העין. ועוד טיול עם 6 חברים – ברגל – לטיול מים לים: מהים התיכון אל הכנרת. וכרגיל אני מצלם. אחריו בא עוד טיול ארוך לגליל העליון.

ושלא תתרשם לא נכון – שגיא – כל הזמן למדנו, והרבה. כמעט כל יום אחרי הלימודים נפגשנו במסגרת תנועת הנוער. אז זו הייתה כבר "השומר הצעיר", שאליה חזרתי.

בחופש הגדול שלאחר "שביעית" יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ זיקים. עדיין ניתן היה לחוש שם את אווירת אחרי המלחמה. גרנו בבית ערבי מפואר "בית השיך" (זה המוכתר של הכפר הערבי שהיה במקום. יצאנו לבצור בכרמים שהותירו אחריהם הערבים.

אני הייתי גם מדריך בשומר הצעיר, של חניכים בני גילך וכמובן שגם איתם טיילתי המון.

ואז בא הטיול הגדול לנגב: עובדת, המכתש הקטן, הגדול ומכתש רמון. מטיילים ברגל עם כל הציוד על הגב לכמה ימים ועד ים המלח הגענו.

אנחנו כבר בשנת 1953. בשנה זו אני מסיים את הלימודים בגימנסיה, מסיים את "השמינית". ובחופש הגדול שוב יוצאים למחנה עבודה גדול בקיבוץ בית אלפא שבעמק הירדן. ובסוף השנה אני מתגייס לצה"ל.

הייתי רק בן 17- כי הרי קפצתי כיתה- ולכן אמא ואבא שלי היו צריכים לחתום שהם מסכימים שאני אתגייס.

תמה תקופת הנעורים שלי.

הזוית האישית

סבא אורי אמיר: בתכנית זו, בהמשך לחוויה שעברתי בעבר – במסגרת אותה תכנית – עם נכדתי רותם אמיר בבית ספרכם, המשכתי לספר את קורות חיי. הבנתי שהנכדים לא כל כך נוטים להתעניין בעבר של סבתא וסבא, בייחוד שאינם כוללים אירועים דרמטיים, ולכן זו הדרך להעביר להם את סיפורנו. בעקבותיהם גם הנכדים האחרים קוראים את סיפורנו.