מאגר סיפורי מורשת

שמי שרית משולם אני נקראת על שם דודי שנקרא ישראל. השם שרית נלקח מהתורה " ייקרא שמך ישראל כי שרית עם אלוהים ותוכל". אני נולדתי בשנת 1954 בקיבוץ עין חרוד בעמק יזרעאל. 

לימים עזבנו את הקיבוץ ועברנו לרמת גן שם גדלתי ,למדתי ונישאתי.                 

 

אבא שלי משה ציוני ז"ל היה בן להורים ממוצא תימני. גר בשנות ילדותיו הראשונות בעיר חדרה בשכונת התימנים " שכונת נחליאל ". בתור ילד רך הוציאו אותו מביתו ללמוד ב "חדר" שבירושלים כי המצב הכלכלי בבית לא אפשר לגדלו.

ה"חדר" הוא כפי שנשמע, חדר קטן בו יושבים מספר תלמידים במעגל על הרצפה ובאמצע המעגל יושב רבי ומלמד מתוך ספר אחד בלבד את כולם. לכן אבי ידע לקרוא הפוך ומכל כיוון וכל הילדים האחרים כמותו עוקבים אחרי הנלמד.

 

אבא גדל היה לנער והמשיך ללמוד ב "ישיבה" בירושלים. בישיבה למדו בשפת הקודש אבל השפה שדברו ביום-יום הייתה יידיש. כמה היה משונה שבחור תימני כהה עור עם פאות מסולסלות מדבר ביידיש.

אבי התבגר ולבית הוריו כבר לא חזר. הוא יצא להדרכה בתנועת "הנוער- העובד" והיה מדריך בחיפה, שם הכיר את אמי שושנה חרמוני, בת קיבוץ להורים אהרון ויונה חרמוני שעלו בשנת 1922 בעלייה השלישית לארץ והיו חלוצים שהקימו את קיבוץ "עין-חרוד" בעמק יזרעאל.

אמי הייתה בין הילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ לחינוך המשותף. בעין חרוד נולדנו אחי אחותי ואני. אנחנו הילדים של קיבוץ גלויות והבית שלנו היה "כור היתוך" של מנהגים, זכרונות ותרבות. לימים עזבנו את הקיבוץ ועברנו לרמת-גן לשכונה שנבנתה על גדות נחל הירקון שזוהי הייתה סביבת הטיולים שלנו. שמורת טבע ופינה עשירה בבעלי חיים ובצמחייה.

 

בסביבות חודש אפריל 1948 מודיע הגנרל האנגלי שנמצא במפקדה בחיפה כי כוחותיו מתכוונים לעזוב את העיר ולהתכונן לעזיבה של הארץ. העמדות האלה בהן נמצאו האנגלים שמשו בהפרדה בין בתי היהודים לבתי הערבים והשאלה הייתה מי יקדים ויתפוס את העמדות הנעזבות, התושבים היהודים או הערבים.

המתח בין המתיישבים היהודים לערבים ניכר בכל מקום מדי פעם נזרקו אבנים על התחבורה הציבורית , דרכים רבות נחסמו, התחבורה הציבורית הופנתה לדרכים עוקפות דרך יוקנעם וכפר אתא שהקשו על החיים במקום.

באחת מההתקפות של הערבים כוחותינו נתקלו באש שניתחה עליהם מתוך בתיי הערבים וגם ברחובות התאספו מאות ערבים לבושי גלביות וכפיות והחלו לנהור ערב רב של אנשים לעבר בתי היהודים, כשברשותם נשק חם ונשק קר.

אבא שלי משה ציוני (סבא רבא של יהב משולם) שהיה תימני ובעל חזות מזרחי לבש גם כן כפיה וגלביה , הכניס את אקדחו האישי מתחת לבגדיו ונכנס בין הערבים והצטרף אליהם בצעקות "איטבח אל יהוד" (להרוג את היהודים). ותוך כדי התלהמות הוציא את אקדחו בסתר וירה בשלושה ערבים והרג אותם. לאט לאט כשפחד שהדבר יתגלה עזב את המקום. הערבים שנבהלו, ראו את הנופלים סביבם ולא הבינו מאיפה היריות ברחו מהמקום וכך התפזרה ההמולה וניצלו תושבים רבים!!!!

לאות הוקרה קיבל אבי אקדח במתנה מהמושל האנגלי שעליו חרט את הכיתוב " משה תודה" .

 

בשנים 1919-1921 הייתה מלחמת אזרחים ברוסיה.

מצב זה פיתח תוהו ובוהו וניכור שגרר גל של פרעות ביהודים.  סבא שלי אהרון בייגלמן (חרמוני) נולד וגדל בעיר הקטנה ”ברשד" ועזר לאמו האלמנה להתפרנס ולגדל את ארבעת אחיו. בינתיים נשמעו שמועות כי קמים בארץ ישראל אירגוני שמירה על הישוב הדל שבארץ  ומתלכדות קבוצות  של צעירים לעלות לארץ ישראל .

לילה אחד, אחרי ימים ארוכים של פרעות והרס בבית הכנסת השכונתי, שדידת רכושם הדל של היהודים וברחובות שרר פחד ואימה העירה אותו  אמו של סבי -צררה לו מעט בגדים , קצת צידה לדרך  וטמנה עמוק בין בגדיו 4 גביעי יין עשויים מכסף משנת 1888 (שהיא קיבלה מהוריה ביום חתונתה). ומאחר שהייתה אישה דתיה היא ביקשה ממנו שישתדל לקדש על היין בכל יום שישי בכל מקום שיהיה.

סבא עזב בחשכת לילה מקפיא את הבית והצטרף לחבורת צעירים שהתלכדו לעלות לארץ. שם הכיר את סבתי יונה אלברטון. הם הגיעו לארץ בשנת 1921 היא "העליה השלישית" והקימו את קיבוץ עין-חרוד בעמק יזרעאל.

כשגדלתי ונישאתי קרא לי סבא – ביד רועדת הפקיד בידיי את 4 הגביעים ובקול סדוק ביקש שגביעים אלה יהיו שמורים לאות של נחישות, אמונה וניצחון.

 

תשע"ו