מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תמונות נוף ילדותי

מנהגים וזכרונות מילדותי בביתי שבתל-אביב

המשפחה 
אבי, צדוק, עלה מפולין בשנת 1936 מהעיר לובלין. הוא היה אדם שמח, אוהב חברה ואיש עבודה חרוץ. אמי בתיה עלתה מפולין מהעיירה לובומל, גם כן לפני המלחמה. היא היתה אישה שגידלה את שלשת ילדיה לבד, לאחר מותו של אבי כשאנו בני 7 ,11 ו-14.  אמי פרנסה אותנו בכבוד מעמל כפיה, במניקור ופדיקור. היא עבדה הרבה בבית ובחוץ. נשים שהיו באות לביתנו מלאו אותו בבליל של שפות כמו פולנית, גרמנית ואידיש.
 
ימי הולדת
ימי הולדת היו חגיגות. פותחים שולחן במרפסת הגדולה עם כיבוד שמכינים לבד ושתיה שמקררים באמבטיה עם בלוק קרח. אבי, שעבד בבית חרושת למשקאות, דאג שיהיה בשפע. הגיעו גם אורחים, שכנים, וצלם מקצועי לתיעוד האירוע. 
 
חגים
החגים היו מצוינים כמיטב המסורת, מידי שנה. הבית היה חילוני עם כל הסממנים שמאפיינים אותו חג והייחוד שלו.
 
שבת
בשבת היינו מטיילים  בלבוש חגיגי לכיכר דיזינגוף, שהיה קרוב לביתנו. הכיכר הייתה עם מזרקה ודשא, ומסביבו מוכרי בלונים וצמר גפן מתוק. אנשים היו לבושים במיטב בגדיהם ובחורף קר גם שמים חלקי פרווה שהביאו אתם מביתם שבאירופה. במוצאי שבת עומדים בתור ארוך אצל מלך הפלאפל – המאכל הלאומי. 
 
ביגוד והנעלה  ביגוד והנעלה היו עוברים מילד לילד. חבילות מאמריקה היו עוברות במשפחה המורחבת עם בגדים משומשים. הנעלה היו קונים לכל ילד מידי עונה ומתקנים אצל הסנדלר השכונתי, ונועלים עד שהיה קטן.  
בית-הספר
ביה"ס תל נורדאו היה במרחק הליכה מהבית. אם שכחנו ספר או מחברת יכולנו לרוץ הביתה ולהביא. המורים היו כולם מבוגרים, הכבוד והמשמעת היו בראש מעייני החינוך. היו שיעורי העשרה במלאכה ומכונת תפירה לבנות. בשיעור מוזיקה למדנו על יצירות קלסיות, מלחינים ידועים וכלי מוזיקה. הייתה מקהלה בה השתתפתי, וגם שיעורי חקלאות וספורט. 
.תמונה 1
 
 ים
בים ביליתי כל שנות ילדותי, ועדיין. אמי, שאהבה מאוד את הים, התביעה בנו הילדים את האהבה לים. בשנות החמישים היינו נוסעים באוטובוס לחוף ג'יביליה ביפו,  כשחוף תל אביב היה אסור לרחצה. חוף גורדון ופרישמן  הקרובים לביתי שימשו אותנו לרחצה ומשחקי כדור ושיזוף. אהרונצ'יק המציל, בגדי ים מצמר, כריכים מהבית  ומוכר הארטיק היו כולם חלק מהנוף.
החופש הגדול
מידי שנה אהבתי לבלות אצל דודתי במושב כפר חיים שבעמק חפר. היה שם משק פרות ותרנגולות. בהיותי בכיתה ג' גרתי שם כשאמי הייתה בבית חולים. הלכתי לבית הספר האזורי ורכשתי חברים ואהבה רבה למקום. מידי שנה בחופש זו הייתה הקייטנה שלי, לא הכרתי אחרת.
 
אופניים
האופניים היו כלי ששימש אותי בכל ימי ילדותי באהבה רבה. הרכיבה ביטאה את החופש והתנועה אותם אהבתי ועדיין. בילדותי הייתי מצטרפת לקבוצת ילדים מהכיתה והיינו רוכבים לנחל הירקון ומטיילים ומבלים.
אירועים
חגיגות יום העצמאות, עדלאידע ואחד במאי (חג הפועלים) היו מתקיימים בתל אביב מדי שנה. התושבים היו יוצאים מבתיהם ונוהרים לתפוס מקום בשולי הכביש עם ציוד ישיבה ואוכל. ההתרגשות הייתה גדולה לקראת האירוע. כל העיר היתה מקושטת ובכל המרפסות אנשים צופים וצוהלים. רחוב ריינס, הרחוב בו גרנו, היה עורק תחבורה עמוס. רק בשבת היה שקט ונהננו לשחק ברחוב, בחצר וגם בכביש ששבת מכלי רכב לחלוטין. שחקנו בחבל וקלאס לבנות וגולות וכדור לבנים. הרחוב שימש כמגרש משחקים מכיוון שבזמנו בית הספר היה מנוע מלשמש את הילדים בשעות אחר הצהריים.
מכולת
המכולת, חנות קטנה למוצרי מזון ששימשה בנאמנות את דיירי הרחוב שנים רבות. אני זוכרת את ריח הדג מלוח בחבית, את התור עם התלושים בתקופת הצנע "דוב יוסף", בה קבלת מצרכים לבית היתה לפי מספר הנפשות.
 
בעלי מלאכה מאחר ואמצעי הבישול והחימום היו בפרימוס, פתיליה ותנור נפט, היה גם בית מלאכה לתיקון של אותם כלים. המקום היה מלוכלך, מפויח ומבולגן ובעליו נראה כפוף רזה וזקן. גם ידיו של הסנדלר השכונתי הייתה מלאה בעבודה באותם ימים.

רחוב דיזינגוף
היה גולת הכותרת של הבילוי והבוהמה באותם זמנים. בתי קפה כמו: רוול, כסית  וקליפורניה של אייבי נתן, שוחר השלום. התואר "להזדנגף" היה ברור, מקום הבילוי והטיול המועדף על כולם. גם תיאטרון הקאמרי היה בדרך לבית הספר אך לתיאטרון הבימה היינו "עולים" תרתי משמע. מכיכר דיזינגוף לתיאטרון עולים ברגל כברת דרך ואז התגלה בניין הבימה במלוא תפארתו. ההתרגשות הייתה מפעמת בקרבנו לקראת חווית ההצגה.
 
 
 
 
 
 

מילון

להזדנגף
לקחת חלק בהתרחשות המזוהה עם רחוב דיזנגוף. בפועל, "להזדנגף" פירושו היה לשבת בבתי קפה ולהתבונן בעוברים ושבים, להסתובב ברחוב ולבדוק מה מתרחש בבתי הקפה, להציץ בחלונות ראווה. בעיקרו של דבר, ההיבט המרכזי של ה"הזדנגפות" היה המבט. מתוך ויקיפדיה

ציטוטים

”אימי בתיה פירנסה אותנו בכבוד מעמל כפיה, במניקור ופדיקור.“

הקשר הרב דורי