מאגר סיפורי מורשת

אני סבתא של אורי. קוראים לי רותי ואני נולדתי בתל אביב בחודש ספטמבר 1939. בתאריך זה בדיוק פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. ההורים שלי דבורה ובן ציון הגיעו ארצה כחלוצים ועזבו את כל משפחתם ברוסיה ובפולין. החדשות הנוראות על מה שקרה ליהודים באירופה הדאיגו את כל הישוב בארץ וגם את הורי, שהשאירו את כל משפחתם באירופה. אחותי אורה ואני גדלנו במעונות עובדים

באותו זמן תל אביב הייתה שכונה שבה כל הדיירים הכירו אחד את השני. בתקופה זו עדיין לא היו כמעט טלפונים ובוודאי לא טלוויזיה ומחשבים. הילדים בילו את זמנם במשחקים בחצרות הבתים ושיחקו במשחקים כגון גולות, קלס, קפיצה בחבל, תופסת, מחבואים ומחניים. קראנו כל שבוע את החוברות של "דבר לילדים" שאהבנו אותן מאוד מאוד. ובסך הכל היינו ילדים מאוד שמחים והורינו היו מאוד מודאגים.

ב-29 בנובמבר 1947 אישרה מועצת הביטחון של האו"ם את תכנית החלוקה של ארץ ישראל בין היהודים לערבים. אני זוכרת שהעירו אותי ובלילה ההוא יצאנו לרחוב שהיה מלא באנשים שרקדו ושרו משמחה. סוף כל סוף תהיה  מדינה ליהודים בארץ ישראל.

התקופה שבה לאחר מכן הייתה קשה מאוד – פרצה מלחמת השחרור בארץ, את תל אביב הפציצו מטוסים מצרים וכמעט כל לילה היו אזעקות ואנחנו רצנו מהקומה השלישית למקלט ובילינו שם עם כל הילדים.

גם בבית הספר למדנו במקלטים. באותו זמן הסתיימה מלחמת העולם באירופה והורי הבינו שכול משפחתם שנשארה שם הושמדה על ידי הנאצים. היה אבל גדול אצלנו ואצל כל הישוב בארץ. התחילו לבוא הרבה פליטים וקיבלנו לדירתנו עולים חדשים. הכל היה מאוד צפוף. היה מעט אוכל וכל משפחה קיבלה פנקס תלושים כדי לקנות  אוכל שהיה בקיצוב. ובכול זאת, הייתה לנו ילדות מעניינת מאוד, הרגשנו שותפים עם הורינו להקמת המדינה החדשה.

למדתי בבית ספר יסודי שניקרא "בית חינוך לילדי עובדים". זה היה בית ספר ששילב בין לימודים לעבודה. עבדנו בשדה ובנגרות ובמטבח. המורים חשבו שמאוד נחוץ לתת ניסיון לילדים בעבודה מעשית. אני יכולה להגיד היום שאכן הייתה זאת תרומה לחיים. בית הספר היה לא רחוק מהים של תל אביב, האזור היה מלא בעצים ופרחים ואנחנו ברחנו לעתים קרובות לטייל באזור.

באותם שנים צפון תל אביב הייתה אזור פתוח, היום עומד במיקום זה מלון הילטון או בתי מלון אחרים. למדתי בבית ספר תיכון הנקרא אז והיום "תיכון חדש". בבית ספר הזה היו מורים מצוינים, חלק מהם היו אפילו פרופסורים שהגיעו לארץ מאירופה בתקופת השואה. בבית ספר הזה כל הילדים היו בתנועות נוער חלוציות ואחר כך הלכו הרבה מהם לחיות בקיבוצים. אני הייתי בתנועת נוער "מחנות העולים", אבל לא הלכתי לקיבוץ, אלא לאוניברסיטה – החלטה שהושפעה מהמורה שלי בתיכון

מאז אני גרה בירושלים ואוהבת אותה למרות כל הבעיות והשינויים שעברו ועוברים על כל העיר הזאת. חוץ מהלימודים עשיתי המון דברים מעניינים, למשל השתתפתי פעמיים במשלחת ארכיאולוגית שחפרה את האתר הנפלא "מצדה", הדרכתי הרבה בני נוער שהגיעו לארץ ורצו ללמוד על החיים בישראל (חלק גדול מהם נשארו בארץ ויש לי עדיין קשר אתם) במשך הרבה שנים המשכתי בעבודה עם העולים החדשים בבית ספר תיכון בירושלים הנקרא "חוות הנוער הציוני". הילדים שלימדתי שם באו בלי משפחות ולא ידעו עברית ואני וחברי האחרים היינו כמו ההורים שלהם. זו הייתה משימה מאוד קשה ומאתגרת, אבל היום כשאני פוגשת תלמידים מאז אני רואה אנשים בוגרים משכילים ועובדים ואני גאה בכך.

אחר כך עבדתי במשך שנים רבות במשרד החינוך בנושא של השלמת השכלה להורים ולאנשים מבוגרים שלא הייתה להם הזדמנות ללמוד. לימדנו אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב, וגם אנשים שרצו להשלים השכלה של בית ספר תיכון. ההורים למדו יחד עם הילדים, דבר שתרם גם לילדים וגם להורים.

לסיום סיפורי אני מקווה שאורי נכדי שנולד לפני 12 שנה יוכל להכיר את המציאות שבה גדלתי השונה מאוד מהמציאות העכשווית. אני מקווה שבבוא היום גם אורי יוכל לספר את הסיפור שלו לנכדים שלו, שבוודאי יהיה שונה ממציאות החיים שלהם כיום.

תשע"ו, 2016