מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תלאות ואתגרים בדרך להקמת המשפחה

אני עם סבתא
סבתא עם אמא שלי
אלו הן חיי

מבוא
שמי אסתר קויפמן נולדתי בלוב בשנת 1947 לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. אמי ג'וליה ז"ל ממשפחה בת תשע נפשות, אבי אהרון ז"ל ממשפחה בת שש נפשות .להורי ג'וליה ואהרון נולדו בלוב חמישה ילדים ובישראל שתי בנות נוספות .אבי נולד בשנת 1896, התייתם מאביו בגיל שמונה עשרה  וצריך היה לפרנס את משפחתו. עבד כמורה לעברית ואמו כתופרת. בנוסף לעבודתו כמורה פתח חנות הלבשה. בשנת 1916 כבשו האיטלקים את בנגאזי, אבי סחר עימם והפך לסיטונאי ומהמסחר עימם התעשר. כמו כן, למשפחתו היו עדרים של פרות וכבשים. אמי נישאה לאבי בגיל 15. 
 
מלחמת העולם השנייה
לאבי היה דרכון בריטי. כאשר החלה המלחמה, האנגלים אפשרו ליהודים בעלי דרכון בריטי לעבור להתגורר בלונדון, אך יום לפני עזיבתם,פלשו הגרמנים לבנגאזי, חטפו את השגריר הבריטי ושרפו את משרדי השגרירות. האיטלקים, בגלל אהדתם ליהודים, החזירו ליהודים את הדרכונים, אך הגרמנים איתרו את שמותיהם ואסרו את אבי. לאחר תקופה קצרה שוחרר אבי וחזר למשפחתו. האיטלקים העבירו את היהודים לאיטליה לעיר בולוניה, שם נולדה אחותי מרים שגדלה בצל המלחמה (כיום חיה בקיבוץ).
לאחר מות  מוסוליני שליט איטליה, הגרמנים העבירו את היהודים למחנה ריכוז "בברגן בלזן", שם הפרידו את הנשים מהגברים והגברים נשלחו לעבודות שירות . לאחר שהות של חמישה חודשים במחנה הריכוז, הועברו בני המשפחה לפורטוגל, משם לאלג'יר ומאלג'יר ללוב . הורי גרו בבית רחב ידיים לחוף ימה של בנגאזי עם משרתים וברמה כלכלית גבוהה. עם שובם הסתבר שכל רכושם נבזז. חיו שלוש שנים נוספות ללא רכוש ובתנאים לא נאותים. שם נולדתי אני בשנת 1947.
 
העלייה לארץ והחיים במעברה
בשנת 1949 עלתה המשפחה באונייה "גלילה" לארץ ישראל. עם הגיענו לארץ נילקחנו למחנה עולים "בבית ליד" וגרנו באוהלים במשך כחצי שנה. בתקופה זו נולדה אחותי תיקי, לאחר מכן נלקחנו למעברת אור יהודה ושוכנו בשני אוהלים בגלל היותנו משפחה מורחבת . התנאים באוהלים היו בלתי נסבלים, ללא חשמל , שירותים ומים (כל השירותים היו ציבוריים), לא היו כבישים ובחורף שיטפונות וקור כבד. אוהל אחד שבו דלקה פתיליה בכדי לא לחלל את השבת, עלה באש וכל המסמכים, הריהוט, תמונות והכסף עלו באש .
 
תמונה 1
 
המעבר למגורים בצריף
לאחר כשלוש שנים הועברה המשפחה לגור בצריף, שם נולדה בשנת 1953 אחותי דינה ז"ל שלצערנו נהרגה בתאונה בכיכר מלכי ישראל. בצריף היו שני חדרים וכל המשפחה הצטופפה בהם ולפעמים ישנו שניים במיטה אחת. בגלל כל התלאות שהיו בזמן המלחמה וכן ההגעה לארץ דרך הים, חלה אבי ונפטר בגיל שישים. שני אחיי הבוגרים וכן אמי יצאו לעבוד על מנת לפרנס את המשפחה. חשמל כמובן לא היה בבית והתאורה הייתה בעששיות והבישול היה על פתיליות ופרימוס . גם בצריף השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית ובחורף קפאו המים בברזים. כיוון שלא היה ברשותינו ביגוד מתאים ולא היה כסף לרכוש אותו, הגיעו חבילות מאמריקה ולשם הגענו לקבל בגדים . אני זוכרת את השמחה כאשר קיבלתי כפפות .
 
המשחקים ששיחקנו בשכונה היו חמש אבנים, קלאס, חבל קפיצה, גולות. לא היו בובות או משחקים אחרים. כדורים נעשו מסמרטוטים ובובות מגרביים , אני זוכרת את השיטפון הגדול שהיה כאשר גרנו בצריף המים הגיעו עד הברכיים וכיסו את המיטות. כל המשפחה נלקחה במשאית לבית ספר ברמת גן, בו שהינו כשבוע ימים וישנו על מזרנים שנפרשו על הרצפה.
משטר הצנע
בכדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה שהיה בארץ בשנים 1949 1959, הונהג משטר צנע שבמסגרתו נקבעו הקצבות של מזון . יהדות התפוצות סייעה לאזרחי המדינה באמצעות מלוות ובאמצעות חבילות מזון. לתושבים חולקו תלושי מזון, התפריט התבסס על מנה יומית של 1600 קלוריות. במקום חלב הייתה אבקת חלב , במקום ביצים השתמשו באבקת ביצים ובמקום קפה היה תחליף בשם ציקוריה. היה מחסור בבגדים ובשר שיובאו מחו"ל והייתה הקצבה גם בלחם.
 
המעבר לשיכון
לאחר מספר שנים של מגורים בצריף, עברה המשפחה לגור בדירת שניים וחצי חדרים וכללה תאורה, חשמל ובישול בגז וכן מקלחת חמה ושירותים נאותים . הבית היה בית פתוח ותמיד המה אורחים וחברים של כל בני המשפחה. אמי תמיד דאגה שילדיה ילמדו, למרות הדאגה לפרנסת הבית. אחותי מרים למדה בבית חולים "שיבא" קורס אחיות מוסמכות. אחותי תיקי, בגלל המצב הקשה בבית, עברה בגיל שש עשרה לקיבוץ "כפר גלעדי" כילדת חוץ, למדה בסמינר אורנים ועבדה כגננת בקיבוץ, שם נישאה, נולדו לה ארבעה ילדים וכיום עובדת כמורה לעברית בפלורידה שבארצות הברית. אחותי הצעירה דינה ז"ל סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה תל אביב וצערנו הרב, נדרסה בתאונת דרכים. חודש לאחר סיום לימודיה והתחלת עבודתה בביטוח לאומי בכיכר מלכי ישראל. במקום הדריסה ניטע עץ זית.
אני, סיימתי את לימודי בבית ספר תיכון מקצועי דו שנתי באור יהודה, במגמת משרדאות והחלתי לעבוד כחניכה בחברת החשמל ועבדתי שם עד לפרישתי לגמלאות בגיל שישים ושלוש. במהלך השנים השלמתי את לימודי בערב וכן תואר באוניברסיטה הפתוחה. התחלתי לעבוד כחניכה וסיימתי את עבודתי כסגנית מנהל אגף משאבי אנוש בחברת החשמל.
 
המנהגים בבית אמא ואבא 
המשפחה שמרה על מסורת דתית, אבא ערך קידוש ושרנו שירי שבת ופיוטים בארוחת יום שישי. במוצאי שבת, אבא בירך הבדלה ונהג ללכת לבית הכנסת פעמיים ביום ואליו הצטרפו הבנים בשבתות וחגים. לאחר פטירתו המשיכו אחיי לערוך את הקידוש. גם היום בחגים, אני מקיימת את המנהגים שהיו קיימים בבית אמא ואבא .
 
הקמת משפחה
את בעלי זהר הכרתי בחברת חשמל, נולדו לנו שלושה ילדים, איילת, ערן ודני. איילת, אמא של יואב סיימה באוניברסיטת תל אביב תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, עובדת כיום בבנק לאומי ,נישאה ליובל  ונולדו להם שלושה ילדים: יואב, ארז ואריאל. ערן, למד באוניברסיטה הפתוחה, עובד בחברת הייטק נשוי למיכל ונולדו להם שלושה ילדים: עמית, רננה וברק. דני סיים תואר בראיית חשבון באוניברסיטת תל אביב, עובד כחשב בחברת "אלבר", נשוי לשירלי ונולד להם תינוק בשם יונתן.
  תמונה 2
 תמונה 3
 

מילון

צנע
כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה הונהג בשנת 1949 משטר "צנע" שבמסגרתו נקבעו הקצבות של מזון , ביגוד וריהוט לכל האוכלוסיה

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ ושימש לבישול וחימום הפועל על דלק נדיף

אבקת חלב
חלב שיובש ממרבית נוזליו לכדי אבקה

מעברה
מחנה עולים זמני ששימש לצורך קליטת העולים החדשים בשנות ה-50

ציטוטים

”התאורה הייתה בעששיות והבישול היה על פתיליות ופרימוס“

”במקום חלב הישתמשו באבקת חלב ובמקום ביצים הישתמשו באבקת ביצים“

הקשר הרב דורי