מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תלאות המסע מאתיופיה לארץ ישראל

אני ואמא בסיפורי סבתא .
סבא שלי קס טפסקו.
השודדים שדדו את הצידה שהייתה עמנו, את הלחם והמים הבגדים והכסף

זהו סיפורה של ילדה בת חמש אשר עלתה מאתיופיה.

שמי צילה פרדו {דליה} בת לקס טפסקו ומהרטה והייס ז"ל.
יש לי שמונה אחים ואחיות: שרה, רומן, היילו, מלקו, מנה, ציינה, מזל ועמנואל. נולדתי בכפר "אסגדה" מלשון
"סגד" (תפילה). הוריי תמיד דיברו על "ירושלים של זהב" חלומם כל חייהם היה להגיע לארץ הקודש ולחונן את
עפרה של ירושלים.
באחד הערבים התכנסו ראשי העדה ואנשי הקהילה והחליטו פה אחד שהם עולים לירושלים, והעזיבה תתבצע בלילה. משפחות משפחות החלו מתכנסות ומתארגנות כדי להימלט בחשאי שאיש לא יבחין בהם, הם הקפידו
על סודיות מוחלטת ואף העלימו את הבשורה הגדולה מהילדים. הם חששו שמא  הילדים, בתמימותם יפלטו את
הסוד הגדול וכל העניין יתפרסם ואז כולנו נהיה בסכנה גדולה.
הם הכינו ציוד מינימלי והכרחי לדרך כמו מזון ומים ומעט מטלטלים שאותם היה לשאת, וכך קמו והחלו במסע.
הצעידה החלה באישון לילה, בתוך קהל ההולכים היו נשים הרות, זקנים ילדים טף וצעירים. הדרך הייתה
ממושכת. הלכנו  ללא ידיעה לאן אנו שמים פעמינו. לפתע הגענו ליער עבות שבו הסתובבו חיות טרף מפחידות.
שמענו יללות שמטילות פחד וזורות אימה, אולם היינו כל-כך בטוחים במנהיגות העדה שאף אחד לא העז לבכות
או להשמיע קול. כולנו היינו דרוכים לתפילות שנשאו הזקנים בדביקות וכולנו ענינו לתפילתם באמן.
כך המשכנו לצעוד בלילות ולנוח בימים, וכך תוך כדי הלילה באחד הלילות הגענו למקום מפחיד, מסביב הרים
וגבעות ולפתע תקפה אותה שיירת שודדים והחלו לירות באוויר, החסרנו נשימה, כולנו מפוחדים והם החלו
מדברים בשפה בלתי מובנת לנו. הם צרחו עלינו שמי שיעז לבכות או לצרוח יירו עליו, אבי מיד הסביר לי שכדאי
לשתוק כדי לשרוד, וכך הם הוליכו אותנו למחנה.
השודדים שדדו את הצידה שהייתה עמנו, את הלחם והמים הבגדים והכסף, ולאחר כמה ימים שנים מאחיי
הצליחו לברוח עם עוד קבוצה של חברה צעירים, למחרת החלו בספירת האנשים וכשהבחינו שחסרים אנשים.
הם החלו לירות באוויר ולאיים על חיינו, כדי שהמשפחות יגלו מי מהם ברח. אני ילדה קטנה רואה  הכל ועושה את עצמי כלא רואה. שומעת ועושה עצמי כלא שומעת. כולי בוכה ומפוחדת.
שהיינו במחנה חודש ימים קשים ונוראים, ייסורים רבים פקדו אותנו, המבוגרים הוכו במכות נמרצות ואכזריות,
אנסו נשים ולנשים היולדות מנעו להביא להן מילדות. מי שהצליחה ללדת בכוחות עצמה ילדה, ומי שלא מתה
בלידה. מי שנחלש ולא יכול להמשיך בדרך יירו עליו והרגוהו.
בתקופה זו אבדתי את אמי ואת התינוק שנולד לה, כי הם לא הצליחו לשרוד את המצב הזוועתי הזה. כך עברו
ימים רבים ללא אוכל ושתייה. הקסים והזקנים לא מפסיקים להתפלל ולבקש עזרה מאלוקים. אנו חשנו בנס
בזכות התפילות. לא הרגשנו לא רעב ולא צמא.
לבסוף שחררו אותנו, ואנו המשכנו במסע. לא לפני שאבי קבר את אימי במו ידיו. קבר אותה ומבטיח לחזור
ולקחת את הגופה. המסע ממשיך וכולם צועדים אנשים נשים וטף, זקנים לאחר סבל נורא ויסורים המשפחות ממשיכות בדרכן. כאילו עמוד ענן מלווה אותנו ומאיר את דרכנו, והדרך בלילה מוארת בלי הסבר, בצורה ניסית לגמרי.
המצב הגיע לידי כך שמי ששורד שורד ומי שנופל נקבר ללא בכי ודמעות כי הם אזלו. לא נשארו דמעות.
זכורני איך אבי התפלל מסידורו (הדאוויט) ומתחנן לפני אבינו שבשמים וכך אמר:
"אבא שבשמים תן לי כוחות להמשיך עם מה שנותר לי, ירושלים שלי, אני רוצה להגיע אליה, ואני קרוב מאד,
עזור לי.." ואני נזכרת איך אני כועסת על אבי, "איך אתה מתבטא, נשארתי יתומה מאם ואני רק בת חמש".
מכיון שאבי התעקש למצוא את הסידור שאבד לו התעכבנו ואבדנו את הקבוצה. אבא היה כל-כך עסוק בחיפוש
אחר הסידור תפילה שאבד לו, עד שלא שם לב שאיבדנו את עקבות הקבוצה.
לפתע, כמו בסיפורים, יצאו מתוך היער החשוך זוג קשישים, מסתבר שהם מתגוררים שם באוהל, הם היו
אנשים טובים, מכניסי אורחים. הם נתנו לנו מקום ללון, והאישה הכינה לנו לחם על חתיכת ברזל. הם עודדו
אותנו ואמרו לנו, אל דאגה אתם תצליחו למצוא את משפחתכם. הם הבחינו בבוקר שאנו באפיסת כוחות ונתנו
לנו צידה לדרך.
הם ריחמו על רגלי הקטנות שכבר התקשו להמשיך בהליכה המפרכת ובטוב ליבם, הם נתנו לנו סוס משלהם
כדי שנרכב עליו. כמו שהמארחים הבטיחו לנו באמת נפגשנו עם המשפחה כעבור כברת דרך. כל זאת הודות
לכך שאחיותינו ישבו ובכו ולא התקדמו הרבה.
כך המשכנו במסע המפרך, המזון מתחלק אך ורק בין הילדים, המבוגרים מוותרים על האוכל כדי שיספיק לנו הילדים. אחרי כמה ימים ולילות קשים פגשנו קבוצה המכירה את הדרך, הם הובילו אותנו דרך נהרות ונחלים עד שהגענו לסודן.
בסודן עברנו חוויות קשות, ארץ מפחידה, אנשים שחורים מטילי אימה, לבושים בשמלות ארוכות, והנשים היו
מעם פנים מכוסות,ואנו כדי להינצל החילונו להתלבש כמותם כדי לשרוד ושם שהינו שלש שנים קשות מנשוא.
עד שמגיעים אלינו אנשים מהסוכנות היהודית וביניהם גם אחי, הם רושמים שמות ומשפחות ומעבירים את
הרשימות לארץ, ומשם מקבלים מזון, ציוד וכסף למחיה בסודן.
כולנו בצפייה דרוכה לקבל את האות שאנו יכולים להגיע ארצה. ואכן אחרי תפילות רבות הגענו לארץ אבותינו
עליה ספרו לנו הורינו מאז ילדותינו. הגענו ארצה בשמחה גדולה אבי שיחיה ואחי ואחיותיי אך עננה שחורה לא
סרה מליבי, וזו אמי האהובה והיקרה שלא זכתה להיות איתנו, לבי הומה ומודה אני לאבי היקר שבזכותו הגעתי
הלום.
כיום במבט לאחור, אני חווה את הדרכים והייסורים שעברנו וזה נדמה לי כיציאת מצרים או כגטו ורשה.
אני בוכה עליך אמא, מתגעגעת אליך, בדרך כילדה בת חמש, לא יכולתי להבין איך עזבת אותי, "כעסתי" עליך
מדוע לא יכולת לשרוד ? מדוע השארת אותי במסע הכבד הזה לבדי בלעדיך ?
היום כשאני בעצמי אמא, מבקשת אני את סליחתך, אמי היקרה על שכעסתי עליך, שלא הבנתי אותך. בשכלה
של ילדה בת חמש. במבט לאחור אני מבינה שהקב"ה לא רצה שתחווי את כל הסבל הנורא הזה, והיום את
בלבם של כל בני משפחתך, אבא, אחים אחיות נכדים. כולם כולם זוכרים אותך ומבכים את חסרונך.
תודה תודה תודה לך בורא עולם על ירושלים של זהב.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – סיפורי המסע לארץ ישראל של יהודי אתיופיה

מילון

תלאות
מאורע קשה ומייסר, צרה בעיה גדולה .

ציטוטים

”העלייה לארץ היא כיציאת מיצרים. יצאנו מעבדו, לחרות של עם ישראל בארץ ישראל.“

הקשר הרב דורי