מאגר סיפורי מורשת

בעירק משפחתי הייתה מהמעמד החברתי הגבוה, משפחה מבוססת כלכלית חיה חיי נוחות ורווחה. במרס 1950 התפרסם החוק שהתיר יציאת יהודים מעיראק באופן חוקי בתנאי שהיהודים היוצאים יוותרו על אזרחותם ורכושם ולא יורשו לחזור לעיראק. תוקף החוק היה שנה אלפי יהודים נרשמו ליציאה מעיראק ואיתם גם משפחתי.

הגעתי לארץ עם אמי אחי ואחיותיי במבצע "עזרא ונחמיה". עד סוף אפריל 1951 עלה הרוב המכריע של יהודי בצרה לארץ ישראל. כמובן הורשנו לקחת רק בגדים חיוניים שנכנסים למזוודה בלי תמונות ובלי מסמכים ולכן אין לי תמונות שאני תינוקת והגענו מחוסרי כל וללא הכשרה לתנאים בארץ.

בשנת 1951 כשעלינו לארץ ישראל אמי הייתה בת 31 אחותי נעמי בת 13 אחי אורי בן 11 חנה בת 6 צביה בת 3 ואנוכי תינוקת בת שנה. נחתנו בלוד. לאחר בדיקת המסמכים ורישומים שונים העלו אותנו על משאיות והגענו למחנה עולים שנקרא "שער עליה". כאן בוצעו בדיקות רפואיות לבדיקת מצבנו הבריאותי נבדקו מסמכינו האישיים וחפצינו .קבלנו חיסונים והיו גם חלק מהעולים שעבר חיטוי ב-די די טי (וזאת בשל מכת כינים) אמי ז"ל לא הרשתה להם להתקרב אלינו. אני תינוקת בת שנה ואחותי בת 3 ולא הסכימה שירססו את שערינו הארוך בחומר די די טי, משראו אותנו נקיים לבושים בבגדים יפים ומצוחצחים עזבו אותנו .

היות ולא היה לנו תעודות לידה מעירק אז האינפורמציה שנמסרה לקולטים על תאריכי הלידה שלנו הייתה משוערת ולא מדויקת. שאלו את אמי לשם סבא שלה ענתה שאול ומכאן שנרשם ששם משפחתנו הוא שאול. ועכשיו שמי גרג'יה שאול ולא גרג'יה נג'ימה ילידת 1950 המדינה סיפקה את מרבית צרכי העולים. היא סיפקה ציוד בסיסי כמו מיטות, מזרנים ושמיכות, העולים אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום כך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו.

רוב העולים הגיעו ללא הון ורכוש התוצאה הייתה שפרנסתם הייתה תלויה במדינה. לאחר כשבועיים העבירו אותנו לפרדס חנה כאן קבלנו שוב אוהל יחד עם כמה משפחות. בפרדס חנה התעוררתי בוקר אחד עם חום גבוה, חצי פנים עקומות ועין סגורה. אמי שלא ידעה את השפה אבל היתה בעלת תושיה רצה לרב שעלה לארץ אתנו והוא נתן ברכה וקמיע ובקש שנרוץ מהר לרופא שאמר לה להעביר אותי מיד לבית החולים וכך העבירו אותי לבית החולים בחיפה. הרופא הבין מיד שמדובר במחלת הפוליו שהרי היתה מגיפה. בבית החולים האחיות לקחו אותי מידיה של אמי שמיאנה לעזוב אותי אבל לא הרשו לה להיכנס ואמרו לה ללכת הביתה. הורי הגיעו מידי יום לבית החולים וזאת למרות קשיי התחבורה לא הרשו להם להיכנס אלא רק לראות אותי דרך חלון הזכוכית .

מפרדס חנה העבירו את משפחתי למעברת נחלת יהודה הסמוכה לראשון לציון לכאן הגיעו הורי בלעדי מפני שעדיין שהיתי בבית החולים בחיפה. תנאי הקיום במעברות היו קשים, כמעט בכל תחומי החיים, שררה בהם צפיפות קשה, תנאי היגיינה סניטריים ירודים שירותים ומקלחות משותפים בחוץ לכל המשפחות ותורים ארוכים לקבלת טיפול רפואי ותעסוקה. הגעת משפחתי לישראל הייתה כרוכה במהפך יסודי בהשוואה למה שהכירה בעיראק, חוותה משבר גדול כי הרווחה והעצמאות הכללית שהייתה להם בעיראק נעלמה הבושה והתלות במדינה עשתה להם רע.

יום אחד בעוד אחי ואחיותיי היו בשוק במעברה ראו משאית חונה שעליה עשרות ילדים ואנשים רבים התקהלו סביב המשאית הם התקרבו ושמעו  ברמקול שואלים "של מי הילדה הזו" או של מי הילד הזה" אחי ואחיותיי זיהו אותי ואמרו לאחות "זו האחות שלנו" ללא שאלות נמסרתי לאחי בן11 ואחותי בת 8. אבי היה בעבודה ואמי נסעה לחיפה לראות מה קורה איתי ושם נמסר לה שלקחו את בתה התנוקת הביתה אמי היתה מבולבלת הרי עברנו בדיוק למעברה כיצד ימצאו את המשפחה בין כל העולים הרי אין שמות רחובות ולא מספרי בתים. כשחזרה הביתה וראתה אותי לא היה גבול לשמחתה. לימים סיפרה לנו שהחשש הגדול ביותר שלה היה שיום אחד מבית החולים ימסרו לה "בתך התינוקת מתה" , כפי שאמרו למספר רב של הורים.

במעברות לימדו מורים בלתי מוסמכים שבאו מתוך העולים עצמם יחד עם מורות צה"ל שהם עצמם חסרו את ידיעת הלשון העברית והיו חסרי השכלה פדגוגית. מה עוד שההוראה עצמה בקרב ילדי המעברה הייתה קשה בהרבה מההוראה בישוב הוותיק וזאת בגלל הצורך בהקניית השפה העברית ברמות שונות עקב מוצאם השונה של הילדים והיה קושי להביא למכנה משותף. יהודים שבאו מתרבויות ודרכי חיים שונות והגיעו לארץ ישראל דיברו שפות שונות והיו בעלי מנהגים שונים והיה צורך ליצור מכנה משותף כלשהו. על מנת ליצור קליטה חברתית תרבותית "כור היתוך" המדינה רצתה ליצור דמות של הישראלי החדש "הצבר" דמות שהעולים לארץ יתחנכו להתנהג כמוה, לצורך זה נדרשו העולים החדשים להתנתק ממורשת ארצות מוצאם על מנת שתהיה תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת ולשון אחת עברית, כך תיווצר אומה ישראלית חדשה. המדינה עשתה רבות והשקיעה מחשבה בפתרון הבעיות אולם הבעיה הקשה נותרה בעינה והיא ניגוד התרבויות שממנו צמחו הפערים בתחומים שונים.

ביוני 1953 אבי נפטר מדום לב ואני רק בת שלוש וחצי אמי נשארה אלמנה עם חמישה ילדים. אמא שלי אישה חרוצה מאד ונמרצת למרות שלא ידעה את השפה ולא היה לה שום מקצוע והכשרה החליטה שהיא הולכת לבקש עזרה משרותי הרווחה. התשובה הייתה שאפשר לעזור לה בכך שיעבירו את שני הילדים הגדולים לקיבוץ. אמי לא הייתה מוכנה לשלוח אף אחד מאתנו, "יהיה מה שיהיה" כולם איתי. כך ענתה ויצאה משם..וכף רגלה לא דרכה שם יותר עד יום מותה. כמובן שאמי נאלצה לצאת לעבוד יחד עם אחי ואחותי שהיו הגדולים, ונשארנו 3 בנות – חנה שהלכה לבית הספר היסודי, צביה לגן והגננת מתי אמרה לאמי שהיא יכולה להשאיר גם אותי בגן עד שהיא תגיע מעבודה .

אמי עבדה בחקלאות ואת בגדינו תפרה במו ידיה אחרי שעות העבודה ואפילו את התחפושות לפורים. הגננת מתי, שאהבתי מאד, הייתה גננת חמה ולבבית וקיבלה אותי בהמון אהבה וחום. ההחלטה של בן גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, הייתה לעברת את כל השמות, ההחלטה הייתה גורפת והגננת מתי הייתה חייבת ליישם החלטה זו, לכן ניגשה אלי הגננת מתי בחיבוק חם ואמרה קוראים לך גרגי'ה שהפירוש בעברית יפה אז מעכשיו נקרא לך יפה טוב?

החלפת השם הייתה הוכחה סופית לישראליות. מאז ועד היום שמי הוא יפה שאול.

הגן ובית הספר זכורים לי כסביבה אוהדת, מעודדת, עשירה בחומרים ,באביזרים ובמשחקים והיו פעילויות מעשירות כמו טיולים בטבע, שיחות וסיפורים. אבל בראש ובראשונה הנחלת הלשון העברית. העבודה האינטנסיבית והעקביות של הגננות והמורים בהנחלת הלשון העברית החלה להניב פירות והתוצאה שאנחנו הילדים התחלנו לתקשר בינינו בעברית ודיברנו עם הגננות והמורים בעברית ולימדנו את בני משפחתנו את השפה העברית.

החיים במעברה היו קשים מאד אבל מאידך אלה היו חיים נפלאים של לימוד, יצירה, תושייה, אהבת הטבע והמולדת, ידיעת כל יצור חי וצומח ומיותר לציין את ההערכה והכבוד ההדדי בין ההורים לילדים , או בין התלמידים למורים והקשר המיוחד בין החברים. יש לי זיכרונות על הריצות במרחבים, על יבוש הפרחים והדבקתם במחברת, השכנים שיושבים בפתח בתיהם, העזרה ההדדית בין כל השכנים , לקטוף תפוזים שהשומר רודף אחרינו. הכנת כדור מגרביים, תפירת בובות, משחקי קלאס.

חבל מאד שבימים אלו לא היו מצלמות לתעד את הכל. הצלם היה מגיע בשבתות וכולם היו מתלבשים יפה ועומדים ליד עץ והוא היה מצלם אותנו. בשנת 1960 אמי רכשה דירה בת חדר וחצי בחולון ואני כבר בת 10 הגענו לחולון, עברנו לגור בבית מאבן וכמובן שחל שיפור בתנאי הדיור לעומת המגורים באוהל או בצריף במעברה. אפילו שמשפחות מרובות ילדים גרו בחדר וחצי בדיעבד הסתבר שנוצרה אחווה ואהבה בין האחים שחיו בחדר אחד.

מבצע עזרא ונחמיה: "מבצע עזרא ונחמיה, שנקרא גם מבצע בבל או מבצע עלי בבא, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים מהגלויות במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני."

תשע"ה