מאגר סיפורי מורשת

חיי בארץ ישראל

שרה צבר (לבית בצלאל)

עליתי בגיל שנה וחצי עם אמי מאירן. בעליה בלתי ליגאלית מכיוון שערי הארץ היו סגורים בפני ליהודים לעליה, עלינו דרך עירק סוריה לבנון לארץ ישראל. את פנינו קיבלו בארץ פעילי העליה הארץ הישראלים, את סיפור עליתי אספר בהמשך..

היום אני נשואה לבעלי שלמה צבר שהוא יליד הארץ ולנו שלושה ילדים: גיל הבכור ,ירון השני וחגית השלישית. אנו גרים בשכונת יד אליהו בתל-אביב.

אספר מספר פרטים וזיכרונות מתולדות חיי.

זיכרונות משנת 1948 – קום המדינה

בלילה כ"ט 1948, בחצות הלילה, שמענו ברחוב ליד ביתנו צעקות. שכן שלנו שעבד בנמל ת"א חזר מעבודתו והעיר את כל הרחוב בצעקותיו והכריז: "קומו! הכריזו על הקמת המדינה באו"ם ויש שמחה וריקודים במוגרבי!" הורי וגם אנחנו הילדים הקטנים התעוררנו מקריאת השמחה שלו.

פתאום אומרת אמא לאבא: "אני הולכת עם שרה למוגרבי ואתה תשמור על הקטנים" ענה לא אבא :"אוי לנו! עכשיו הערבים ייצאו לקראתנו במלחמה,ומה יש לנו לשמוח?"

אמא הלבישה אותי במעיל וכובע חם כי זכור לי שזה היה בלילה קר במיוחד, ויחד צעדנו ברגל מביתנו ברחוב שיבת ציון בשכונת שפירא לכיכר מוגרבי. בדרך הסבירה לי אמא מהי משמעותה של מדינה ליהודים לאחר מאבק כה ארוך, וסיפרה גם על סבל עמנו בשואה, אמא הדגישה במילים אלה: "תזכרי ערב זה כל חייך"

כילדה קטנה זה נחרט בזיכרוני לאורך כל הדרך היו צעירים ומבוגרים רבים שצעדו , שרו ורקדו. במיוחד היו מעגלים גדולים בכיכר "מוגרבי" ובכיכר אלנבי, והקהל זרם אל שפת הים. האנשים רקדו והלהיבו את כולם בקריאות : "מדינה עברית! מדינה חופשית!" זוכרת אני את הקהל הנרגש. חזרנו כמעט לפנות בוקר הביתה.

למחרת , בבית הספר , שוחח המחנך שלנו על הכרזת המדינה ועל הקשיים שיעמדו בדרכנו. במהרה האווירה בארץ השתנתה, וראינו יום יום איך מגייסים את כל הצעירים, וגם את שכנינו שהיו באצ"ל ובהגנה.

אווירת מלחמה הייתה באוויר. את אבא לא גייסו כי היה נכה ביד שמאל , וכן כי היו לו שלושה ילדים קטנים ואשה הרה. הערבים החלו בהתקפות על שכונת הדרום של ת"א: שכונת התקווה , שכונת שפירא, שבזי וכן על השכונות שגבלו עם יפו: אבו כביר, כפר סלמה ומנשיה. מכל הכפרים השכנים ירו וצלפו עלינו. אנו גרנו בשכונת שפירא הגובלת באבו כביר. בלילות שמענו את צעקותיהם של הנפגעים והיריות פגעו בביתנו ובצריפינו .היינו ישנים על הריצפה ומתחת למיטות . והורינו ישבו לידנו סוככו עלינו. באחד הלילות חדרו קליעים לביתנו. הילדים החלו לבכות ואני פחדתי מאוד. אמא הצמידה אותי אליה להרגיעני. הפסקנו ללכת לבית הספר כי שיכנו בו את פליטי שכונות הדרום, וחלקם עקרו מביתם גם אל מרתפים וחדרי כביסה בצפון ת"א. סיבלם היה רב . ביניהם היו קרובי ודודי. אמא למרות המצב, ניסתה לעודדם לתמוך בהם. אני שמחתי שלפחות אנו נאלצנו לעזוב את הביתה, שכן ביתנו שכן צפונית לשכונה. שמענו על המלחמה, על הקורבנות ועל זירות הקרב הרחוקות.

ביום ה' באייר הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה

על אף הקרבות סביבנו. השמחה הייתה מהולה בעצב ובדאגה לבאות. מדינות ערב הצטרפו אל ערבי הארץ,כדי לעזור להם במלחמה ולזרוק אותנו לים . הם היו מצוידים בנשק ובצבא סדיר , והחלו לפלוש אל המדינה הצעירה .לצבא המצרי היה חיל אויר גדול וסדיר , ובמטוסיו החל לפגוע בכל מה שעלה בידו. עיקר מטרתו היה לפגוע היה בעיקר בעיר ת"א. בלילות, כשנשמעה אזעקה , נשמעו המטוסים שלהם. המקלט היה בנין בן שתי קומות, בו גרו שכנינו , אליו רצנו. אלה היו רגעים קשים : לקום מהמיטה ולרוץ עם אחיי הקטנים , עיקר דאגתי היה לאמא שהייתה בהריון שחלילה לא יקרה לה משהו .הצפירות היו מפחידות מאוד. בהפצצה של המצרים על התחנה המרכזית ועל הרחובות הסמוכים אליה, נפגעו בתיהם של שכנינו . הרבה הרוגים היו באותו יום ובניהם אמא של תלמידה מבית ספרי. האווירה הייתה קשה יותר לאחר ההפצצות , וכמעט לא יצאנו מפתח הבית. שסביבנו. שמענו על שכנים ומכרים שנפלו בחזיתות הרחקות, הייתה זו שנה קשה והמלחמה נתנה את אותותיה בכולם. אני חושבת שהתבגרתי והפכתי לילדה רצינית יותר בשנה הזו.

למרות צבאנו הקטן, התבגרנו על ערביי הארץ ועל שבע המדינות הפולשות. הייתה פגישת הערבים עם שליחי המדינה ברודוס . ושם הכריזו על שביתת נשק. השקט חזר לארצנו עם כל הבעיות של מדינה צעירה וחדשה וקולטת עליה . בכל שנה ביום העצמאות חוזרת אני במחשבותיי אל שנה זו .הרבה מלחמות היו מאז עם ערביי הארץ שעד היום ממאנים להכיר בקיומנו ובכל פעם אנו מושיטים יד לשלום והם מסרבים. אני תקווה שעוד בחיי אזכה לשלום המיוחל.