מאגר סיפורי מורשת

שמי יקוט חזיזה נולדתי בשנת 1948 במרוקו

כשעליתי לארץ ישראל שיניתי את שמי ליפה. נולדתי במדינה ששמה מרוקו בעיר תפילאלת.להורים שלי קוראים מסעוד ועישה. יש לי אח אחד ששמו: משה פדידה ושתי אחיות ששמם: סימי חלימי ורוחמה ניזרי.

 

הסביבה שבה גדלתי במרוקו היא סביבה גדולה אבל לא כל כך יפה. הבית היה גדול ויפה עם 4 חדרים וסלון. בישלנו במטבח שהיה לנו, התקלחנו במקלחת שהייתה לנו, כיבסנו  את בגדנו אך ורק עם הידיים. שיחקנו בשכונה שלנו קלאס, חמש אבנים וחבל. השכונה שגרתי בה הייתה שכונה מאוד ענייה, ולא היה לנו ים בקרבת הבית, אבל היה לנו נחל שאליו היינו הולכים להתרחץ. היה לנו בית כנסת בקרבת הבית.

 

 

 

אבא שלי עבד בשוק ומחר חינה לעוברים ולשבים, ואמא שלי לא עבדה היא נשארה בבית כדי לסדר את כל הבלגן שאנחנו עשינו לה. אנחנו אכלנו ביום יום אוכל רגיל כגון סלטים אורז ובעיקר הרבה ירקות ועוף זה המאכל שאכלנו בקבוע. בשבתות אכלנו בשר, דגים וסלטים היה לנו בשפע. גרנו בשכונה שכמעט כולם היו יהודים. בצהריים היינו נפגשים כל היהודים בבית הכנסת שהיה לנו בקרבת השכונה. את כל המצרכים קנינו בשוק.

 

היו לי חברות ממש טובות, שאני לא כל כך זוכרת את שמם, אבל אני זוכרת, שהם גרו איתי באותה שכונה ותמיד היינו נפגשות אחרי הצהריים בגן שעשועים או שהיינו נפגשות בשכונה שלנו. בשעות הפנאי שלי כאשר סיימתי את הלימודים בבית הספר הלכתי לעבוד כדי להשיג כסף להורים שלי ולמשפחתי ולפרנס את ביתי. לבית הספר שלי במרוקו קראו "אחיעזר" והוא היה בית ספר דתי. היחס שלי אל המורים הוא יחס מאוד מכבד ומרוב שכבדנו אותם כל כך היינו מתביישים לדבר ולדון איתם על נושא מסוים. כאשר היינו עושים מעשה חמור היינו משלמים מחיר לדוגמה: אם המעשה הוא לא כל כך חמור אז נותנים לך לכתוב משפט כלשהו 30 פעם. אם המעשה הוא  חמור אז נותנים לך לכתוב משפט כלשהו 50 פעם. אבל אם המעשה הוא חמור מאוד נותנים לך לכתוב משפט כלשהו 100 פעם.

 

מה שהיה הכי מבאס זה שלא היה לנו טיולים ולא היה לנו מסיבות. אני אהבתי את כל המורות וכל המורות אוהבות אותי בחזרה. לא זכיתי לחגוג את בת המצווה שלי מכיוון שבמרוקו לא היו דברים כאלה וכאשר עליתי לארץ ישראל כבר הייתי בת 13 ועברתי כבר את גיל המצוות. היה לנו חדר אוכל בבית הספר ואהבתי את כל האוכל אשר היה שם.

 

אז האזנו בעיקר לשירים עממיים של: נעמי שמר, אבי תולדנו, יגאל בשן, יפה ירקוני ויהורם גאון. רקדנו ריקודי סלונים, ריקודי עם וריקודים מזרחיים. הזמרים שהיו ידועים אז הם: נעמי שמר, אבי תולדנו, יגאל בשן, יפה ירקוני ויהורם גאון והלהקות שהיו ידועים באותה תקופה הם: להקת האוד, להקת שפתיים ולהקת מחול. נהגנו לרקוד במיוחד ביום העצמאות ובטקסים חשובים. נהגנו לרקוד בעיקר בשכונה שלנו במעגלים עם כל דיריי השכונה. נהגנו לבלות את זמנינו הפנוי בכך שחלקינו היינו הולכים לעבוד אחרי בית הספר כדי לפרנס כל אחד את המשפחה שלו.

 

חלק מהילדים האחרים נפגשו אחר הצהריים בשכונה ושיחקו אחד עם השני. הקשרים נוצרו בין גברים לנשים בכך שחלק מהאנשים עשו להם שידוך, חלק מהאנשים נפגשו בכל מיני מסיבות וחלק מהאנשים הכירו מהחברות שלהם את האחים שלהם כמו שקרה לסבתא שלי. אופי היחסים שהיה אצלנו בין הורים לילדים היה: פתיחות וקרבה. היה אפשר לדבר עם ההורים על מה שרק אנו רוצים לשאול אותם והם יענו לנו על כל השאלות. נהגנו לעשות ביחד הרבה דברים עם המשפחה כמו למשל לצאת ביחד לטיולים בטבע, לאכול ביחד ולהזמין אחד את השני לאירועים משפחתיים.

 

אני הכרתי את הבן זוג שלי בבית אצלם, דרך חברה מאוד טובה שלי שאת אח שלה היא הכירה לי ואז יצאנו ביחד למסיבות וככה התפתחנו לאט לאט ואז התחתנו. נולדו לנו שישה ילדים, יש לנו עשרים ואחת נכדים, נין אחד ועוד אחד בדרך.

 

בזמן הכרזת המדינה 1948 הייתי עדיין במרוקו עיר מולדתי. אני עליתי לארץ ישראל רק בשנת 1962. אני ואחים שלי הגענו לארץ בהפלגה באונייה, זה היה הפלגה לא פשוטה וגם נמשכה המון זמן. כאשר הגעתי לארץ ישראל גרתי בעיר ששמה בית שאן. אני למדתי את השפה העברית בבית הספר שבישראל וגם למדתי טיפה עברית בבית הספר שלי שבמרוקו. אני הרגשתי כעולה חדשה כאילו אני בעננים ולא יודעת מה קורה פה, אני הרגשתי כאילו אני לא חלק מהשלם ולא ידעתי כלום. 

 

עדן עם סבא ועם סבתא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עדן רביבו, בית ספר רמז, נהריה

 

גליון ברית 31 מוקדש ליהדות מחוז תפילאלת שבמרוקו

"תפילאלת היא עיר במרוקו. ייחוסה של משפחת אביחצירא משפחת אביחציר, מוצאה מדרום-מרוקו, מאזור סיג'למאסה הנקרא כיום תפילאלת. הם מתייחסים אל רבי שמואל אביחצירא (אבוחצירי) שהיה יליד ירושלים וחי בעיר ג'ובר שבסוריה". 

 

תשע"ו