מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שתי העליות שלי לארץ

אני ומעיין
19.7.1950 במעברת סקייה
עליה וקליטה בארץ ישראל
העליה ממרוקו לישראל
שמי נילי, בת לחנה (אנט) ויששכר (איזידור) פרץ , נולדתי במרוקו , בעיר קזבלנקה. ב-30 בספטמבר 1948 אחות לראובן שנולד בשנת 1946.
בהיותי בת מספר חודשים, בסוף שנת 1948, הורי החליטו לעלות לישראל. זוג הורים ושני ילדים. השתכנו במעברת אוהלים  "סקייה". שלוש שנים החיים התנהלו בהתאם לתנאי  המחיה שהיו קיימים בזמנו תקופת הצנע (תלושי מזון, חלוקת מזון בהקצבה. בתנאי מזג אויר קשים, קשיי שפה, קשיי הסתגלות). שנתיים לאחר מכן, נולדה לנו אחות צברית ושמה בישראל הוא רותי.
אבי, עבד בסלילת כבישים  והיה גאה במיוחד בכביש שנסלל בין תל-אביב לרמת-גן לימינו רחוב ז'בוטינסקי.
כעבור שלוש שנים מסיבה לא ידועה לנו (הילדים) הורי החליטו לעזוב את הארץ ולחזור למרוקו. עצם העזיבה דרשה מאבי לוותר על אזרחות מדינת ישראל.
כעבור מספר שנים במרוקו עם עזיבת הצרפתים ומתן עצמאות למדינה, רוב היהודים נאלצו לעזוב את מרוקו, חלקם נסעו לקנדה צרפת וחלקם הגדול לישראל.
העליה בשנית לישראל
בשנת 1956 לאחר שחרור מרוקו מהשלטון הצרפתי, ולאור מצבם הלא כל כך נוח והלא בטוח של היהודים, משפחתנו בעזרת הסוכנות היהודית החליטה לחזור לישראל כעולים חדשים. הועברנו למחנה עולים בקזבלנקה (העיר שבה גדלנו), שהינו שם מספר חודשים ולאחר מכן הועברנו באוניה איטלקית שנקראה "לה סקניה" למחנה עולים בצרפת בעיר מרסיי. שהינו שם מספר חודשים עד להפלגתנו באוניה "ארצה" לישראל.
בדרך עם הגענו לקרבת חופי הארץ הוקפנו במשחתות יווניות מאחר ובתקופה זו התנהלה מלחמת סיני. הועלנו על הסיפון הולבשנו בחגורת הצלה ואימנו אותנו למקרה שנצטרך לנטוש את האוניה.
ההגעה לארץ
עם הגענו לחופי חיפה בדצמבר 1956 הוחלט על ידי פקיד הרישום של משרד הפנים שטיפלו ברישומינו כאזרחי מדינת ישראל ,ששמי יהיה נילי ולא נלי  (יש לציין כי שמי העברי הוא נועמי). קיבלנו חבילות לכל ילד, שכללו שמיכות כרית ודברי מתיקה. (כולל ריסוס בדי.די.טי.) הועברנו במשאיות על מטעננו לעיר נהריה. שם שוכנו במעברת פחונים במזרח העיר . במלאת עשר שנים לעצמאות מדינת ישראל נבנתה שכונה חדשה בשם קריית העשור הורי רכשו שם דירה ובה התגוררנו עד לבגרותנו.
עם הגענו ארצה נרשמנו לבית ספר יסודי "כצנלסון" בניהולו של מר יעקב קוך. שהתגלה כאדם חביב סובלני ואדיב מאוד, שהבין את הקשיים של העולים החדשים שאינם דוברי עברית והתקשו מאוד ביום יום החדש שלהם בארץ.
 אחי (שהיה גדול ממני בשנה וחצי) ואני הוכנסנו לכיתה ב' היינו העולים החדשים היחידים בכיתה, מאחר ולא דיברנו עברית כלל, הועברנו מידי יום למספר שעות לכיתה מיוחדת עם עולים חדשים אחרים ללימודי השפה העברית. המורה כרמלה עשתה את מיטב המאמצים להקנות לנו את רזי השפה והמנטליות הארץ ישראלית.
אנחנו הילדים נסינו להיטמע בחיי היום יום ולהיות ככל הילדים בבית הספר ולא להיות שונים, כי היה חשוב לנו להיחשב ישראלים ולא זרים. ההטמעה נעשתה בקלות וזאת די בזכות מנהל בית הספר שדאג לנו במיוחד ובעזרת ההורים שתמכו ועזרו לנו רבות.
אבי, שהיה במרוקו מנהל חשבונות ועסק בעיקר בעבודה משרדית, מצא עבודה אצל קבלן בנין והיה "ברזלן" עסק בעבודות הברזל שהוו את היסודות של בנין לבתי מגורים. אמי, שהייתה מורה למלאכה במרוקו נאלצה בתחילה לעבוד בעבודות חקלאות (קטיף עגבניות) ולאחר שנים עבדה בבית מלון   דולפין ,  בשבי-ציון כעוזרת טבחית שמכינה את ארוחות הבוקר והקינוחים במלון. (המלון נחשב בזמנו ליוקרתי במיוחד).
בשנות ה-60 הוחלט על ידי משרד החינוך שיש להקים בתי ספר מקצועיים לבנות ולבנים (פקידות לבנות, נגרות ומכונאות לבנים).לאחר סיום כיתה ח' הופנינו על ידי הנהלת בית הספר להמשך לימודים בבית הספר המקצועי, זו הייתה השנה הראשונה בו הוקם בית ספר המקצועי. למדתי את מקצוע הפקידות ולאחר מכן התחלתי לעבוד אצל רואה חשבון בנהריה, עד לגיוסי לצבא (חיל האוויר).

יש לציין שבגלל שהורינו היו ציונים,  אבי החל להיות מעורה בחיי הפוליטיקה בארץ (הציונים הכלליים ולאחר מכן הפרוגרסיבים) הם אהבו במיוחד את הארץ, הם הקנו לנו את הערכים לאהבת הארץ ולכן, נקלטנו בקלות רבה מאוד ומיד נחשבנו לחלק אינטגרלי של החברה הישראלית. לא הסכמנו ולא הרשינו להורינו לדבר אתנו בצרפתית כי זה נחשב לא ישראלי  בכלל. יש לציין שאני לא הרגשתי שונה או זרה בשנות התבגרותי בארץ. הרגשתי כמעט כמו צברית.

 

מילון

צנע
קיצוב ברכישת מוצרי צריכה

ציטוטים

”הרצון לעזוב את ארץ המוצא ולהיקלט בישראל, להיות שווה בין שווים.“

הקשר הרב דורי