מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שרשרת של ניסים ברוסיה הסובייטית

אני ונכדתי ביילי ליפש
בצעירותי
אבי ענה בגבורה "אנחנו יהודים, ועפ"י תורה צריכים לערוך ברית לכל ילד יהודי שנולד"

שמי רחל לאה קנלסקי. נולדתי במוסקבה שברוסיה בשנת ה'ת"ש (1940) בחודש אדר להוריי הרב יהודה והרבנית בת-שבע קולשער. הייתי הבת השלישית במשפחתי.
אבי עסק בעבודת קודש שימש כרב, שוחט, מוהל, ופר ודיין. אימי הייתה עקרת בית ולא יצאה לעבודה מחוץ לבית, משום שלא הייתה אפשרות למצוא עבודה מבלי לעבוד גם בשבת. לכן בנוסף לעבודות הבית היא סרגה כובעים ומכרה אותם ובכך סייעה בפרנסת המשפחה.
בהיותי כבת שנה וחצי פלשו הגרמנים לרוסיה והגיעו עד למוסקבה, ולכן נאלצנו לברוח מביתנו, ברחנו לקזחסטן. הדרך הייתה קשה ובנס נסים הגענו לקזחסטן.
אימי

אימי
בתקופה זו הייתה רוסיה תחת השלטון הקומונסטי, שאסר לקיים תורה ומצוות וכל פעילות דתית. אבי לא התחשב בכך והמשיך לערוך בריתות לילדי ישראל למרות שזו הייתה "עבירה על החוק", הוא המשיך את שליחותו במסירות נפש.  באחד הימים הגיעה אישה מבוגרת לאבי ושאלה אותו האם הוא מוהל? אבי ענה תשובה חיובית. היא סיפרה שנולד לה נכד, והיא מבקשת שאבי יבוא מחר בבוקר לביתה ויערוך לנכדה ברית מילה. למחרת בבוקר לקח אבי את אחיינו ר' דוד לייב חן ז"ל ויחד הגיעו לביתה של היולדת. הם פגשו  רק את היולדת, אם התינוק, את הסבתא הזקנה ואת התינוק. אבי ערך את ברית המילה ומיד חזר לביתו.
לקראת הערב הגיעו לפתע  לביתנו שוטרים ושאלו את אבי "האם עשית ברית היום"?! אבא ענה "כן". השוטרים ציוו עליו להצטרף אליהם. אמי נבהלה מאוד ופחדה שמא אבי לא יחזור יותר, אך, לאבי לא הייתה ברירה הוא לא היה יכול לסרב. השוטרים לקחו את אבי לביתה של היולדת. כשנכנסו לבית נשמעו  צעקות נוראיות. התברר שאבי התינוק היה קומוניסט ועבד בעבודה משטרתית. אם התינוק והסבתא ידעו שאבי התינוק יתנגד לברית מילה. לכן הן החליטו לפני הלידה שאם יוולד בן הן תספרנה לאבא שנולדה בת, ואמנם כך היה.
בנוכחות השוטרים סיפר אבי התינוק: "כשאשתי ילדה אמרו לי שנולדה בת. היום חזרתי מהעבודה ואני רואה שאשתי ואמה מטפלות לעתים תכופות בבתי. התנהגות זו הייתה חריגה בעיני, מפני שהן לא התנהגו כך כל השבוע. נגשתי לראות מה שלום בתי, והנה אני רואה ששוכב בן לאחר ברית. נהיה לי חושך בעיניים!". אבי התינוק המשיך לצעוק על חמותו המבוגרת: "אזרוק אותך מהבית". למרות שלא היה לסבתא לאן ללכת, היא נראתה רגועה וענתה לחתנה: "אתה רשאי לעשות לי כטוב בעיניך, אך דע לך, שעכשיו אני שמחה ורגועה שהנכד שלי יגדל כיהודי!".
השוטרים פנו לאבי ושאלו: "איך העזת לעשות מעשה כזה?" אבל אבי שהיה רגיל לבטוח בה' גם כשזה היה כרוך במסירות נפש ענה: "אנחנו יהודים, ועל פי התורה צריכים לעשות ברית מילה לילד". השוטרים פנו אליו שוב והזהירו אותו "שלא תעיז לעשות מעשה כזה שוב". אבי ענה להם בשלווה: "בסדר!". אז פנו השוטרים לאבי התינוק, ואמרו לו: "בפעם הבאה אל תאמין לאף אחד. תבדוק בעצמך את מין הוולד". בסיום המעשה אף אחד לא נעצר. היה זה נס גלוי ממש! בזה ראינו במוחש: ש"הבוטח בה' חסד יסובבנו".
בשנתיים הראשונות של המלחמה אבי לא נקרא לצבא. ראינו בכך את ההשגחה העליונה שדאגה להביא את אבי למקום הנידח בקזחסטן, כדי לעזור ולדאוג לעוד יהודי. במשך השנתיים ניסו כל אנשי הקהילה לפעול שלא יקחו את אבי לחזית המלחמה, אך לאחר שנתיים של השתדלויות, אבי קיבל צו גיוס והוא נאלץ לעזוב את הבית והקהילה. אבי יצא לתחנת הרכבת, אימי ניסתה לעכב את גיוסו, היא רצה אחרי הרכבת בתקווה שאולי היא תצליח להוציא אותו משם, אך הרכבת החלה לנסוע במהירות. הקטר צפר וצפירה זו פילחה את ליבה של אמי. במשך שנים רבות  אחר כך ובכל מיני הזדמנויות כשאמא הייתה שומעת את צפירת הרכבת, הייתה הצפירה מחזירה אותה בבת אחת לחוויה הקשה ההיא.
אבי נעדר מהבית שנתיים וחצי. במשך הזמן הזה הקשיים רק הלכו והתגברו בכל תחומי החיים. היה קושי גדול בהשגת אוכל ובטיפול בילדים, כי אמי זמן ממושך לא תיפקדה מרוב צער על היעדרותו של אבא ועל החשש מה יעלה בגורלו בחזית המלחמה. בתקופה זו אחותי רבקה-דינה ז"ל עזרה לאמי מאד. ניתן לומר בברור, כי שרדנו בחיים רק בזכותה, ויהיה זה לעילוי נשמתה הטהורה. היא הייתה אז רק בת שלוש עשרה, ובכל זאת דאגה לכל המשפחה. היא השיגה אוכל, דאגה לניקיון וביקשה מאתנו ממני ומאחיותיי, שנתפלל על אבא שיחזור מהחזית בריא ושלם. זאת אפילו שהיינו קטנות.
בתקופה זו היו הרבה מחלות בקזחסטן בגלל ריבוי הפליטים והתנאים הירודים ששררו אז. אני ואחותי חלינו בדיזנטריה. שכבנו עם חום גבוה מאוד ושלשולים ואושפזנו בבית הרפואה. אמי שהתה איתנו שם. היינו שתי תינוקות שלא הפסיקו לבכות כל הזמן. כל האנשים שהיו מאושפזים בחדר איתנו ברחו מהחדר. אמי לא אכלה בבית-הרפואה אוכל מבושל בגלל בעיות כשרות והסתפקה בלחם ומים חמים בלבד. אחרי זמן קצר מצבה של אחותי הקטנה החמיר והרופאים החליטו שהיא חייבת לקבל בדחיפות עירוי דם ועל אימי לתרום דם עבורה. אמא הייתה חלושה מאוד, היא הניקה וכמעט שלא נכנס אוכל לפיה. היא הרגישה על סף עלפון, באפיסת כוחות אימי הסתובבה מחדר לחדר ושאלה למי יש מעט לחם? שכן הלחם חולק במנות קצובות לפי נפש. לפתע הופיעה גויה אחת והציעה לאימי מעט לחם. אמי הודתה לה מאוד והבטיחה לה, שכאשר היא תקבל את מנת  הלחם שלה היא תחזיר לה. האישה ענתה, שהיא משתחררת היום, ואין צורך להחזיר. לא ידענו להעריך את ערכה של פרוסת לחם. אבל במקרה זה הייתה זו הצלת נפשות ממש. נס נוסף בשרשרת הניסים, שסייעה לנו לשרוד בתקופה קשה זו.
כאמור, באותו הזמן היה אבי בשדה הקרב. היה זה קרב קשה מול הנאצים ימ"ש, שבדרך הטבע לא היה סיכוי להישאר ממנו בחיים. הפצצות שהנאצים הפציצו מהאוויר נראו כמו גשם של אש. באחת ההפצצות אבי נפצע. מרוב רעש ובהלה הוא לא הרגיש כאב. באותם רגעים קשים דמותו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק, הרבי השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד) נגלתה לנגד עיניו. שניות ספורות הוא היה בהלם, ולא הבין כיצד זה קורה. "איך הרבי הריי"צ פה? הרי הוא באמריקה?!", התרוצצו המחשבות במוחו. אבי נשא על גבו תרמיל, ובתוכו ספל לנטילת ידיים מברזל. הפצצה חדרה בכתפו ויצאה מגבו. היא נכנסה לספל הברזל והתפוצצה בתוכו. הספל התפורר לכעין "קמח" של ברזל. אבי הבין שהוא פצוע קשה מאוד, אך לא היה מי שיגיש עזרה במקום. אבי ידע שבמרחק כמה קילומטרים מהגדוד נמצאת משאית של עזרה ראשונה. הוא זחל בשארית כוחותיו לעברה, כשהגיע האחות שהייתה שם אמרה לו שהוא פצוע אנוש והיא איננה יכולה לעזור לו הרבה. היא לקחה סדין, גזרה אותו וחבשה לו את הגב. היא אמרה שבערך בעוד שש עד שמונה קילומטרים מכאן ישנה משאית כעין בית-רפואה נייד, עם רופא שיוכל לעזור לו. היא לא ידעה אפילו לומר לו, לאיזה כיוון עליו לפנות, כדי להגיע למשאית זו.
אבי כהרגלו התפלל שה' יכוון אותו לכיוון הנכון, וכך יצא לדרכו. הוא זחל כי לא היה מסוגל לעמוד, תחת מטר של פצצות, שהמשיכו להיפלט ממטוסי הנאצים ללא הרף. בחסדי שמים, לאחר זחילה ממושכת, אבי ראה את המשאית. הוא ניגש אליה. היו שם רופא ואחות שהורידו לו את הבגדים, ובדקו מה מצבו. הם החליטו כי חייבים לנתח אותו מיד, כדי להוציא ממנו את רסיסי הפצצה. סמי הרדמה לא היו שם, והם בצעו את הניתוח, כשאבי בהכרה מלאה. פתאום שמע אבי, שהרופא אמר לאחות, שחייבים לסגור את הפצע, כי הוא יכול למות מרוב איבוד דם. הם תפרו את הפצע, והזמינו מסוק.
אבי הוטס לבית-הרפואה לצורך קבלת טיפול רפואי הולם. במשך כל ימי שהותו שם הוא לא אכל אוכל מבושל. אבי הסתפק בלחם, שתי קוביות סוכר ומים חמים בלבד.
אבי חישב מתי יחול כל חג, והנה התקרב חג הפסח. אבי היה מוטרד ומודאג מאוד מה הוא יעשה ללא מצה? ובל נשכח, שמטעמי כשרות שום  אוכל מבושל לא נכנס לפיו במהלך כל התקופה הזאת. אבי החליט לעשות "עסק" עם החייל ששכב לידו בחדר, אבי סיכם איתו שבהלך חג הפסח הוא ייתן לו את מנת הלחם היומית, והחייל ייתן לו בתמורה קוביית סוכר. כמובן שהיה זה הסכם סודי ביניהם. אילו היו מגלים זאת היו מעמידים את שניהם לדין, על רשלנות ופגיעה בבריאותם של החיילים, אך בחסדי שמיים גם זה עבר בשלום בכל שמונת ימי הפסח.
כשאבי הבריא הוא נשלח שוב לחזית. וכשנסתיימה המלחמה אבי היה בגרמניה בעיר ניקלשבורג. היה זה בחודש אדר. אבי חזר לקזחסטן לאחר שלושה חודשים. חצי שנה בערך אחרי חזרתו חזרנו למוסקבה. הופתענו לגלות כי ביתנו נלקח על ידי גויים שניצלו את המצב ופלשו לתוך הבית. אמי כתבה מכתב לקאלינין נשיא בריה"מ דאז, אך לא זכתה למענה. התחלנו לחפש בית לגור בו, אך מכיוון שלא היה לנו כסף נאלצנו לשכור מרתף. המרתף היה מאוד רטוב, ומהקירות נזלו מים. בלית ברירה חיינו במרתף זה כשנה. בינתיים אבי החל לעבוד, וכך ב"ה היה לנו כסף לקנות בית קטן עם שני חדרים. המצב הכלכלי היה קשה מאוד, לאבא היה קשה להשיג עבודה, עד שנודע לו שהוא זכאי לקבל עבודה בגלל היותו נכה מלחמה, עבודה שיוכל לבצע  בביתו. הייתה זו אליה וקוץ בה. עבודתו של אבי תפסה חדר שלם, ואנו נאלצנו להצטופף כולנו בחדר אחד. אבי ואמי עבדו קשה לפרנסתנו, אך ב"ה השתכרו יפה, והוריי החליטו להגדיל את הבית. חצר הבית הייתה גדולה והוספנו לבית עוד שני חדרים וחצי ומטבח שבתוכו גם תנור גדול לאפיית מצות.

ביתנו שגדל הפך למוקד של הכנסת אורחים. בחצר נערכו חופות וחתונות. הכנסת האורחים הייתה עשרים וארבע שעות ביממה, זאת משום שמוסקבה הייתה מרכזה של רוסיה, וכולם היו צריכים לעצור במוסקבה, כדי להגיע ליעדים השונים. בביתנו הם מצאו פינה חמה למנוחה מטלטלות הדרך להמשך יעדם 

 

כפי שכבר סיפרתי הייתה זאת  תקופה קשה ומסוכנת והמצב רק הלך והחמיר. השלטונות  רדפו אחרי אנשים שומרי תורה ומצוות ואנשים רבים נאלצו לרדת למחתרת ולהסתתר, כדי שלא ייתפסו ויושלכו לבית הסוהר. רבים מהם התחבאו בבית שלנו ואמא טיפלה בהם, היא הכינה עבורם אוכל וכיבסה את בגדיהם. השירותים שלנו היו ממוקמים בחוץ – בחצר וסכנה גדולה נשקפה לחייהם בכל פעם שהם יצאו לשם. כעבור שנה חשבנו שהמצב נרגע קצת והאנשים שהסתתרו אצלינו התחילו לצאת קצת החוצה לאויר בעיקר בשבתות. אך, אז קרה משהו מסוכן, כנראה שמישהו מהשכנים הבחין ב"אורחים" שלנו, ולפתע בשבת אחת הגיעו לביתנו אנשים לבדוק מי גר בכל בית, על כל תושב הייתה חובה להיות רשום בספר העיר היכן מקום מגוריו? מה עיסוקו? שנת הלידה ופרטים אישיים נוספים. אחרי שבדקו בחוברת, הם שאלו "האם יש פה עוד מישהו שגר כאן?" אבא ענה בשלילה והם עזבו. לשמחתנו החסיד שהסתתר אצלנו, ר' ברקה חן  יצא בשעה זו מחוץ לבית. פחדנו מאוד שברקה החסיד ישוב הביתה ורע ומר יהיה לכולנו. אלא שב"ה ר' ברקה הבחין מרחוק  ב"אנשים החשובים" שבחצר, הוא מיד ניכנס לסימטה מאחורי הבתים והם לא הבחינו בו. היה זה נס ממש!

לאחר זמן קצר הם הופיעו שוב, היה זה ביום השבת הפעם הם שאלו את אבא אם עוד מישהו גר פה, אבא ענה שוב בשלילה. אחד מהם המשיך לשבת אבל חברו ביקש לבדוק, הוא קם והתחיל לפתוח דלתות של חדרים ללא רשות. אבא הלך אחריו ואני הלכתי אחרי אבא כולם היו מבוהלים, פחדנו להוציא הגה מהפה. באחד החדרים עמד ר' ברקה חן והתפלל הוא היה שקוע בתפילה כשפניו מול הקיר והטלית מכסה את ראשו ואת פניו. הוא כלל לא הבחין במה שקורה בבית. ברגע שהאיש פתח את הדלת בחדרו של ר' ברקה, אבא נהיה לבן כסיד. כולנו נבהלנו מאוד, הבנו שעכשיו הגיע רגע גורלי והגרוע מכל עומד להתרחש, מה יהיה? השוטר התבונן בו כמה רגעים שנראו לנו נצח. הוא אמר לאבא "לא נפריע לו". הם יצאו מהבית ואנחנו היינו בטוחים שביום שני יבואו מהמשטרה ויעצרו את כולם אבל יש לנו ה' שעושה ניסים, "לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

 

העשרה
"קומוניזם הוא שיטה כלכלית־חברתית המוגדרת כבעלות מוחלטת של החברה על הנכסים השונים שלה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי ניכר וללא קיומה של מדינה."
קומוניזם: "קומוניזם היא שיטה כלכלית-חברתית המתבססת על האידאולוגיה המרקסיסטית ובה רוב מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות מוסדות חברתיים, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו בידי השיטה הקפיטליסטית. הקומוניזם שואף להביא, לבסוף, לחברה נטולת ממשלה ומעמדות"  ויקיפדיה.
תשע"ו

מילון

קומוניסט
קומוניזם הוא שיטה כלכלית־חברתית המוגדרת כבעלות מוחלטת של החברה על הנכסים השונים שלה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי ניכר וללא קיומה של מדינה. "קומוניזם היא שיטה כלכלית-חברתית המתבססת על האידאולוגיה המרקסיסטית ובה רוב מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות מוסדות חברתיים, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו בידי השיטה הקפיטליסטית. הקומוניזם שואף להביא, לבסוף, לחברה נטולת ממשלה ומעמדות",

דיזנטריה
זיהום במערכת העיכול.

ציטוטים

”"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"“

הקשר הרב דורי